חוף הזהב ההולנדי

חוף הזהב ההולנדי
**Nederlandse Bezittingen Ter Kuste Van Guinea**
דגל	סמל
ממשל
ראש המדינה	ראשי המדינה
שפה נפוצה	הולנדית
עיר בירה	מצודת נסאו (אנ') (1612–1637); מצודת אלמינה (1637–1872)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
היסטוריה
הקמה	התיישבות הולנדית
הקמה	1612
פירוק	ההסכמים האנגלו-הולנדים של 1870–1871 (אנ')
פירוק	6 באפריל 1872
ישות קודמת	חוף הזהב הפורטוגזי; חוף הזהב הפרוסי (אנ'); חוף הזהב השוודי (אנ'); חוף הזהב הדני (אנ')
ישות יורשת	חוף הזהב הבריטי (אנ')
דמוגרפיה
דת	נצרות

חוף הזהב ההולנדי המוכר גם בשם גינאה ההולנדית (בהולנדית: Nederlandse Bezittingen Ter Kuste Van Guinea או Nederlandse Guinea; בתרגום חופשי: הנחלה ההולנדית בחוף גינאה) היה קולוניה של האימפריה ההולנדית בחוף הזהב שבמערב אפריקה, כיום גאנה, אשר נוסדה ב-1612.

ההולנדים הראשונים הגיעו לאזור ב-1598, והתיישבו לצדם של נתיני האימפריה הפורטוגזית, אשר השתקעו במקום עשרות שנים קודם לכן, ואף בנו את תחנת המסחר הידועה, מצודת אלמינה, שהקמתה מתוארכת לסוף המאה ה-15.

לאורך הזמן הפכה המושבה לאחת העמדות ההולנדיות החשובות ביותר באפריקה, בייחוד לאחר כיבוש המצודה הפורטוגזית ב-1637. בראשית דעיכתו ההדרגתית של שוק העבדים במאה ה-19 החלה הקולוניה להתפזר, עד שבשנת 1872 סופחה באופן סופי לאימפריה הבריטית, במסגרת ההסכמים האנגלו-הולנדים של 1870–1871 (אנ')^[1].

היסטוריה

התיישבות הולנדית

ערכים מורחבים – חוף הזהב הפורטוגזי, מלחמת הולנד–פורטוגל, קרב אלמינה הראשון (אנ'), קרב אלמינה השני (אנ')

הפורטוגזים היו האירופאים הראשונים שהגיעו למערב אפריקה, ועד ל-1471 כבר השתקעו באזור שעתיד היה להיקרא בשם חוף הזהב. הבהלה לזהב, שנהב ופלפל צמחה לממדים כה גדולים, עד שב-1482 בנו במקום תחנת מסחר קבועה, היכן שכיום שוכנת מדינת גאנה. אותו מבצר, אשר כונה תחילה בשם סאו ג'ורג' דה מינה ומאוחר יותר שונה שמו למצודת אלמינה, נבנה על מנת לבסס את המסחר הפורטוגזי באזור, ולהגן עליו מפני מתחרים אירופאים ושבטים אפריקאים עוינים^[2].

ההתיישבות הפורטוגזית המקומית, המוכרת יותר בשם חוף הזהב הפורטוגזי, נותרה על כנה במשך יותר ממאה שנים. במהלך אותה תקופה, השלטונות בליסבון חיפשו להשיג מונופול על כל המסחר במערב אפריקה ולהעביר אותו לידי בית המלוכה, זאת על ידי מינוי והצבת בכירים שונים במצודתם, וכן באמצעות הפגנת יחס עוין ואלים כלפי כל ניסיון אנגלי, צרפתי או הולנדי, לקיים פעילות מסחרית על רצועת החוף.

ברנט אריקס (אנ') היה ההולנדי הראשון אשר נודע בכך שהצליח לנצל את משאביו הטבעיים של חוף הזהב, ולשוב חזרה לנמל ארצו בשלום. אריקס, סוחר ים, נלכד בשבי הפורטוגזי ב-1591 לאחר שנאלץ לעצור בחופי אפריקה בעקבות נזק כבד שספגה ספינתו. במהלך השנתיים ששהה כאסיר בסאו טומה למד לעומק את ההתנהלות המקומית ואת דרכי הפורטוגזים, ולאחר שעלה בידו להימלט חזרה להולנד במרץ 1593, השיג מימון מידי מספר משקיעים עבור הקמת משלחת ימית חדשה ושליחתה לחוף הזהב. משימתו השאפתנית הוכיחה את עצמה כהצלחה גדולה, וכעבור תשעה חודשים שב לביתו עם מטען עשיר בזהב, שנהב ופלפל, מאורע אשר סימל את פתיחת שעריה של מערב אפריקה בפני האימפריה ההולנדית^[3].

במהרה החלו סוחרים הולנדים רבים לפקוד את חופיה של מערב אפריקה, ביניהם אישים נודעים כגון קלאס אדריאנס, אליאס טריפ (הו'), לורנס ביקר (הו') ובלתזאר דה מושרון (אנ'). לא חלף זמן רב בטרם החלו להפנות את מבטם לכיוון המצודה הפורטוגזית הגדולה. ”אילו טירת דל מינה הייתה בידיהם של ההולנדים, הם היו משיגים יותר שליטה וסמכות ברחבי המדינה, מאשר מה שהפורטוגזים היו מצליחים להשיג בכל חייהם”, טען פיטר דה מארס (אנ'), מגלה ארצות אשר העלה בכתב את התיעוד הראשון של מערב אפריקה בשפה ההולנדית^[4].

הפסקת האש של תריסר השנים (אנ') בין פורטוגל וספרד לבין הרפובליקה ההולנדית, אשר נמשכה מ-1609 עד ל-1621, הפריעה לפעילותם השוטפת של הסוחרים ההולנדים בחוף הזהב, מאחר שהעניקה לפורטוגזים את האמצעים להגן על מונופול המסחר שלהם. תחילה ניסו הסוחרים להתאגד לכדי חברה מאוחדת וחזקה יותר^[5], ולבסוף עתרו לסטאטן חנראל, הפרלמנט של הרפובליקה, בתחינה להקים מבצר משלהם על החוף. הפרלמנט נענה לבקשתם, וב-1611 שלח לחוף הזהב את יאקוב אדריאנס קלנטיוס, הגנרל הראשון של הקולוניה. כעבור שנה, לאחר שהצליח למסד את רשותם של מנהיגי השבטים המקומיים בדמות אמנת אסיבו (אנ'), הקים את מצודת נסאו (אנ') בסמוך למורי (אנ'), היכן שקודם לכן עמדה תחנת מסחר הולנדית אשר הפורטוגזים שרפו עד היסוד^[6].

מצודת אלמינה ומצודת נסאו מאת יוהאנס וינגבונס (אנ') מ-1665.

בתום הפסקת האש נוסדה חברת הודו המערבית ההולנדית ב-3 ביוני 1621, אשר החלה להדק את אחיזתה מסביב לקולוניות הפורטוגזיות באפריקה ובאמריקה כחלק ממדיניות גרוט דזין (אנ'), התוכנית הגדולה. במהרה הבינו ההולנדים שבכדי לעקור את השורשים הפורטוגזים בברזיל, תחילה יהיה עליהם לקטוע את אספקת העבדים שהגיעה מאפריקה^[7].

לאחר קרב אלמינה הראשון (אנ') ב-25 באוקטובר 1625, בו ספגו ההולנדים תבוסה מוחלטת כאשר נטבחו בידי הכוח הפורטוגזי ששמר על המצודה, חלפו כמעט תריסר שנים בטרם ניסו את מזלם שוב. קרב אלמינה השני (אנ'), אשר התרחש בין ה-24 ל-29 באוגוסט 1637 והובל בידי הקולונל האנס קווין, הביא לכניעתם הסופית של הפורטוגזים, לאחר שאנשי החברה תקפו והפציצו את המבצר באש תותחים במשך מספר ימים. בשנים הבאות נפלו גם מצודת סן סבסטיאן ב-1640 ומצודת סנטו אנטוניו ב-1642, עד שלא נותרה כל נוכחות פורטוגזית בחוף הזהב^[8].

תחרות אירופאית

ערכים מורחבים – חוף הזהב השוודי (אנ'), חוף הזהב הדני (אנ'), חוף הזהב הפרוסי (אנ'), חוף הזהב הבריטי (אנ')

חברת הודו המערבית ההולנדית קיבלה ב-1621 מונופול על כל המסחר באיים הקריביים ובחוף הזהב^[9], אך הנוכחות האירופאית הזרה לא מיהרה להיעלם מהאזור, ומספר מקרים יוצאי דופן אף זכו לפרסום, לאחר שעובדים בכירים עזבו את שורות החברה לטובת סוכנויות אירופאיות אחרות^[10].

אחד מהם, הנדריק קרלוף (אנ'), היה קצין רם-דרגה לשעבר בחברה ההולנדית^[11], אשר החל לעבוד עבור חברת אפריקה השוודית (אנ') שנוסדה ב-1649 בידי התעשיין לואיס דה גיר (אנ') על מנת לקדם מסחר בקולוניה, אשר בחלוף הזמן, נודעה בשם חוף הזהב השוודי (אנ'). עם זאת, הנוכחות השוודית בחוף הזהב הוכיחה את עצמה כזמנית בלבד. אנשי המשלחת הקימו את מצודת קייפ קוסט על בסיס תחנת מסחר קודמת שנבנתה בידי הפורטוגזים, אך תככים שונים בינם לבין כוחות הדנים הובילו לערעור מעמדם האזורי, עד שלבסוף השתלטו ההולנדים לחלוטין על מצודתם ב-1663^[12].

ההתיישבות הדנית באזור, עם זאת, הוכיחה את עצמה כעיקשת יותר, והפכה למטרד קבוע עבור ההולנדים. בראשית דרכם הקימו הדנים את טירת אוסו ואת מצודת פרדריקסבורג (אנ')^[13], אשר נכבשו פעמים רבות, והשלטון בהן נודע בכך שעבר מיד ליד. לאורך שהותם במערב אפריקה איישו חמישה מבצרים שונים, עד שלבסוף מכרו אותם לידי הבריטים ב-1850^[14]. הכוחות הבריטים הפכו ליריביהם העיקריים של ההולנדים, ולחמו בהם ללא הפוגה, בייחוד במסגרת מלחמות קומנדה (אנ'), סדרת עימותים אלימים אשר התרחשו בין השנים 1694–1700 והתגלגלו לכדי מאבק אינטרסים סבוך. ההולנדים ביקשו לשמור על המונופול המסחרי שלהם, הבריטים חפצו להקים מחדש את מצודתם בקומנדה, השבטים המקומיים עסקו במאבקי שלטון פנימיים, וסוחרים אירופאים דומיננטיים התנדנדו מצד אחד לאחר^[15].

בין כל המאבקים הללו בלטה גם נוכחותה הקטנה של המשלחת הגרמנית מברנדנבורג, אשר דרכה על אדמת חוף הזהב לראשונה ב-1682, והקימה עליה שני מבצרים; מצודת גרוס-פרידריכסבורג (גר') ומצודת דורותי^[16]. שמה של הקולוניה שונה באופן רשמי לחוף הזהב הפרוסי (אנ') ב-1701 עם התפרקות מרקיזות ברנדנבורג והיווסדות ממלכת פרוסיה. על אף שמבצרי הקולוניה נכבשו מספר פעמים, היא החזיקה מעמד עד ל-1721, אז מכר אותה פרידריך וילהלם הראשון להולנדים^[17].

השבטים המקומיים

ראו גם – אקאן, פנטה (אנ'), דנקירה (אנ'), אהנטה (אנ'), אימפריית אשנטי (אנ')

תושבי הקולוניות האירופאיות נשאבו מעת לעת אל תוך המאבקים והקונפליקטים של השבטים המקומיים, היות שבין שני הצדדים התקיימו בריתות לצורכי מסחר ושלום. הסכמים אלו, אשר לרוב היו מסובכים מטבעם, עירבו את שני הצדדים, הבריטים וההולנדים כאחד, בניסיונות לגייס את האוכלוסייה המקומית לשורותיהם, או לשכנע אותה לתקוף את הצד היריב ואת בעלי בריתו האפריקאים. הדבר פעל גם להפך, בדמות כוחות אפריקאים אשר ניסו לגייס את האירופאים בתור שכירי חרב עבור המלחמות הפנימיות שניהלו, או בתור דיפלומטים לשם בוררות והתרת סכסוכים.

ציור של חוף הזהב אשר הוזמן בידי האדמירל מיכיל די רייטר (אנ'), 1666–1668.

אחת הדרכים הנפוצות בה השתמשו האירופאים על מנת להימנע ממלחמות הייתה ברית נישואים (אנ'). לעיתים קרובות נהגו לקיים הסכמים עם המקומיים בעזרת טקס הנקרא סזארי (אנ') או סליזארי, שם הנגזר מהמילה הפורטוגזית סזאר, שמשמעותה להתחתן^[18]. הגברים ההולנדים נהגו להינשא לנשים אפריקאיות שמשפחותיהן היו מעורבות בשוקי העבדים. בצורה זו, נהנו שני הצדדים זה מזה, ואיפשרו את המשך קיומן של שותפויותיהם הרווחיות^[19]. נשים אפריקאיות אשר הרו לגברים הולנדים במסגרת קשר נישואים היו זכאיות לכסף וחינוך עבור ילדיהן, ובמקרה שבעליהן עזבו אותן ושבו לאירופה, או שמתו, יכלו לרשת את רכושם ואת עבדיהם^[20]^[21]. מרבית הקבוצות האתניות שחיו באזורי החוף, כגון הגה והפנטה, השתמשו בשיטה הזו על מנת לרכוש יתרונות כלכליים ופוליטיים. המנהג היה נפוץ בתרבויות המקומיות עוד קודם להגעת האירופאים לחוף הזהב, והופיע בכל פעם בה עם או שבט בעל כוח פוליטי משמעותי, פגש ביריב שווה לו. במילים אחרות, הייתה זו מעין מערכת חברתית שנבנתה בכדי להקל על צמיחתם של קשרי ידידות ועסקים.

במצודת אלמינה ירשו ההולנדים מערכת עסקית דומה מקודמיהם, הפורטוגזים, בה שילמו תשלומים סמליים לדנקירה (אנ'), בני הלאום הדומיננטי באזור. אימפריית אשנטי, אשר הביסה את הדנקירה לאחר קרב פייאס (אנ'), נטלה גם את הפריווילגיות ההולנדיות שהיו בידיהם. אף על פי שקיומו של הסכם רשמי בין שני הצדדים מוטל בספק, נטען כי ההולנדים נהגו לשלם לבני האשנטי שתי אונקיות זהב מדי חודש^[22].

הקשר האדוק שנוצר בחלוף הזמן בין בני האשנטי לבין ההולנדים השפיע באופן ניכר על שאר המקומיים, וכן על הבריטים, אשר שמרו על קשר דומה עם בני הפנטה. מלחמת האשנטי-פנטה (אנ'), שהתרחשה בין השנים 1806–1807, יצרה מתחים בין כל הצדדים אשר נמשכו עד לסיפוח חוף הזהב ההולנדי לאימפריה הבריטית ב-1872.

לאחר שסילקו את השוודים מבוטר (אנ'), החלו ההולנדים להקים במקום את מצודת בטנסטיין. מועצת המנהלים של חברת הודו המערבית ההולנדית שיערה כי נוכחות אירופאית במקום תתרום לקיום משא ומתן בדבר חתימת אמנה עם השלטון המקומי של בני האהנטה (אנ'), אשר תבטיח שלום ארוך-טווח באזור. מנהיגי שבט האהנטה אכן ראו את הרעיון בעין יפה, וב-27 באוגוסט 1656 נחתמה אמנת בוטר (אנ'), אשר עיגנה את חוף הזהב בתור מדינת חסות של הולנד, והובילה ליצירת קשרים דיפלומטיים יציבים וארוכים בין שני הצדדים, אשר נמשכו יותר מ-213 שנים.

ביטול העבדות

ערכים מורחבים – חוק סחר העבדים 1807, אמנת סחר העבדים האנגלו-הולנדית (אנ')

חברת הודו המערבית ההולנדית התפרקה ב-1 בינואר 1792, וכל השטחים שהיו בשליטתה הועברו לבעלות הסטאטן-חנראל של הרפובליקה ההולנדית. במהלך הכיבוש הצרפתי של ארצות השפלה בשנים 1810–1814, נתיני הקולוניה ההולנדית בחוף הזהב מצאו את עצמם בעמדה יוצאת דופן, מאחר שהיו בגבולות הטריטוריה ההולנדית היחידה, למעט האי דג'ימה שביפן, אשר לא הייתה נתונה תחת שלטון צרפתי או בריטי.

חוק סחר העבדים הבריטי של 1807 עצר במהרה כל פעילות הקשורה לעבדות בחוף הזהב. וילם הראשון, מלך הולנד, הכיר בחוק על כל משמעויותיו, ואף חתם על צו מלכותי דומה ביוני 1814, ועל אמנת סחר העבדים האנגלו-הולנדית (אנ') במאי 1818. באותה העת מונה הרמן וילם דנדלס (אנ') לגוברנור-חנרל של חוף הזהב. דנדלס היה פטריוט הולנדי אשר לקח חלק במהפכה הבטאווית (אנ'); תחילה מונה לגוברנור-חנרל של איי הודו המזרחיים ההולנדיים, אולם עם התפרקות הרפובליקה הבטאווית, רקעו הרפובליקני והמהפכני הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת בעיני השלטון של ממלכת ארצות השפלה, אשר הוקמה ב-1815. החשש כי יהפוך לסמל נפוליאוני הביא לבסוף להחלטה למנות אותו למושל חוף הזהב, כאמצעי להרחקתו מעיני הציבור.

דנדלס ניסה לפתח מחדש את הקולוניה כך שהמסחר והייצוא יתבססו על חקלאות ומטעים, ענפים אשר הפכו ללגיטימיים יותר עם ביטול העבדות. בהסתמך על הניסיון שרכש כאשר היה מוצב בג'אווה, בה בנה את דרך הדואר הגדולה, החל לעבוד על מספר פרויקטים שאפתניים לפיתוח תשתיות הקולוניה, ביניהם דרך ראשית אשר תחבר בין אלמינה לחבל אשנטי (אנ'). הממשלה ההולנדית העניקה לו יד חופשית, אולם תוכניותיו לא נשאו פרי מאחר שמת ממלריה ב-8 במאי 1818.

גיוס לצבא איי הודו המזרחיים

ערכים מורחבים – מלחמת ג'אווה (אנ'), הצבא המלכותי ההולנדי של איי הודו המזרחיים (אנ')

מצבו של חוף הזהב ההולנדי התדרדר בכי רע לאורך המאה ה-19, ואי סדר תמידי שרר ברחבי הקולוניה. ההתפתחות היחידה שהתרחשה באותה תקופה הייתה תהליך הגיוס המאסיבי עבור הצבא המלכותי ההולנדי של איי הודו המזרחיים (אנ'). הדרישה הנואשת לבלנדה היתאם (אנ'), קרי הולנדים שחורים באינדונזית, החלה ב-1831 בתור אמצעי חירום, לאחר שהשלטון ההולנדי איבד אלפי חיילים אירופאים מצבאו, וכן מספר רב של לוחמים ילידים, במלחמת ג'אווה (אנ'), ובאותה העת צפה בצניחה כמותית של אוכלוסייתו עם הכרזת העצמאות של בלגיה.

מאחר שההולנדים רצו שמספר הילידים בצבאם יהיה נמוך מכמות הכוחות האירופאיים, או לפחות שווה להם, וזאת על מנת לשמור על סטנדרט מסוים של נאמנות, נתפשה בעיניהם התגבורת מחוף הזהב בתור ההזדמנות האידיאלית לשמור על חוזקו של הצבא ועל מורל החיילים בעת ובעונה אחת. כמו כן קיוו כי החיילים האפריקאים יהיו חסינים לאקלים הטרופי של איי הודו המזרחיים ההולנדיים, ולמחלות הייחודיות לו. לבסוף החליטה הממשלה ההולנדית ב-1836 לגייס חיילים אפריקאים בעזרתו של מלך אשנטי. מייג'ור-חנרל יאן ורוויר (אנ') הגיע לאלמינה ב-1 בנובמבר אותה שנה במיוחד עבור מטרה זו. מהמצודה המשיך לקומאסי, בירת אשנטי, בראש משלחת בת תשע מאות אנשים. בתום משא ומתן ארוך, הגיע להסכם עם המלך קוואקו דואה הראשון. בעיר הוקמה תחנת גיוס, ולבקשת המלך לקח ורוויר את שני בניו יחד עמו חזרה להולנד, בכדי שירכשו השכלה וחינוך.

אחרית הקולוניה ההולנדית

ערכים מורחבים – אמנת חוף הזהב האנגלו-הולנדית (אנ'), משלחת חוף הזהב ההולנדי של 1869–1870 (אנ'), ההסכמים האנגלו-הולנדיים של 1870–1871 (אנ')

בזמן שחוף הזהב ההולנדי החל להתפרק בערבוביה כאוטית, המצודות הבריטיות התגבשו לכדי קולוניה מאוחדת, בייחוד לאחר שרכשה בריטניה את המבצרים הדנים ב-1850. הנוכחות ההולנדית באזור הפכה במהרה ללא רצויה, ועד שלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 החלו הכוחות הבריטים לרמוז על רכישת מצודותיהם, או התקדמות לקראת חילופי מבצרים, צעד אשר יהפוך את שתי הקולוניות למרוכזות יותר.

שיח על רכישה לא היה אפשרי בזירה הפוליטית בהולנד, ולפיכך החלו שני הצדדים לשקול את אלטרנטיבת חילוף המצודות. במסגרת אמנת חוף הזהב האנגלו-הולנדית (אנ') ב-1867, הועברו כל המצודות ממזרח לאלמינה לידי הבריטים, וכל המצודות ממערב לה לידי ההולנדים^[23].

החילוף התגלה כאסון עבור הצד ההולנדי, מאחר שבריתם ארוכת השנים עם אימפריית האשנטי לא מצאה את מקומה לצד אוכלוסיית שבט הפנטה, אשר נמצאה עתה בסמוך למצודות החדשות, ועדיין שמרה על נאמנות לבריטים.

ההולנדים גמרו אומר בדעתם לכנס משלחת אשר תצא לכיוון הבירה המקומית, קוואסי-קרום, בניסיון להרגיע את הרוחות, אולם באותו הזמן נוסדה קונפדרציית פנטה, אשר שמה לה למטרה לגרש את הכוחות ההולנדים יחד עם בני בריתם האשנטי מאלמינה, ובמהרה הקימה צבא אשר הגיע לשערי העיר במרץ 1868. אף על פי שהכוח נתפש כחזק דיו בכדי להטיל מצור ממושך שיביא לכניעתה, מאבקים פנימיים בין השבטים שהרכיבו אותו הובילו להסרת המצור במאי.

לבסוף נחתמה ביוני אמנה בין הקונפדרציה לשלטון העיר, אשר עיגנה את הסכמת ההולנדים לשמור על נייטרליות במקרה של מלחמה בין האשנטי לפנטה. אף על פי כן, המחסום מעל העיר לא הוסר, והמסחר בין ההולנדים לאשנטי צנח במהרה. ניסיונות לצרף את אלמינה לקונפדרציה נתקלו בהתנגדות עזה. ההולנדים שלחו בקשת עזרה למלך האשנטי, וצבאו הגיע למפתן העיר ב-27 בדצמבר 1869. כצפוי, מפקדי הכוחות הפגינו גישה עוינת כלפי יריביהם, בני הפנטה, והפכו כל פשרה בין שני הצדדים לבלתי אפשרית.

באותה העת, דחפו המאבקים שהתרחשו מעבר לים את השלטון בהולנד לקדם את העברת הקולוניה כולה לידי בריטניה בהקדם האפשרי. קורנליס נחטחלס, מאחרוני המושלים במושבה, ניסה לשכנע את תושביו למסור את העיר לידי הבריטים, אולם הדבר לא עלה בידו בשל נוכחות צבא האשנטי במקום, אשר אפילו עצר את נחטחלס למשך תקופה קצרה באפריל 1871.

בפברואר אותה שנה נחתמו ההסכמים האנגלו-הולנדיים של 1870–1871 (אנ'), אשר קבעו כי כל קולוניית חוף הזהב תסופח לאימפריה הבריטית בתמורה לסכום של כ-46 אלף גילדרים הולנדים. ב-6 באפריל 1872, לאחר אשרור ההסכם בפרלמנט, נמסרה אלמינה לידי בריטניה^[24].

הפצצת מצודת אלמינה

ערכים מורחבים – המלחמה האנגלו-אשנטית השלישית (אנ')

כצפוי, בני האשנטי לא היו מרוצים מהעברת השלטון באלמינה לידי הבריטים, אשר היו בני בריתם של בני הפנטה. מלך האשנטי טען כי מסמך אלמינה, קרי התשלום ששילמו ההולנדים לשבטו מדי חודש בדמות שתי אונקיות זהב, הצביע על זכותם לשליטה במושבה. המצב החמיר ב-1873 לאחר שצבא האשנטי החל להתקדם לכיוון העיר במטרה לכבוש אותה. בצעד זה נפתחה המלחמה האנגלו-אשנטית השלישית (אנ'), ובריטניה פתחה בהפגזת המושבה ב-13 ביוני, מה שהוביל להחרבתה של העיר העתיקה, ובאופן ציורי סימל את תום העידן ההולנדי בחוף הזהב.

שלטון

חברת הודו המערבית ההולנדית

במהלך השלטון של חברת הודו המערבית ההולנדית בחוף הזהב, הרשות המבצעת בה הייתה הממשלה המקומית, ובראשה עמד אדם בכיר בדרגת דירקטור-חנרל, אשר לידיו הייתה נתונה מועצה המורכבת מקצינים קולוניאלים בכירים^[25]. מלבד סמכויותיו בתור השליט העליון של המושבה, פעל הדירקטור גם כמפקד הכוחות הצבאיים ביבשה ובים^[26], ובמשך זמן מה גם בתור קצין בית הדין^[27]. הדירקטור קיבל מנדט כפול הן מידי הסטאטן-חנראל והן מידי חברת הודו המערבית ההולנדית^[28].

בין השנים 1621–1637 שכנה הממשלה במצודת נסאו. עם כיבוש מצודת אלמינה מידי הפורטוגזים ב-1637, העבירה את מקום מושבה למבצר החדש, שם נותרה עד לאחרית ימיה^[29].

כאשר כבשו ההולנדים את לואנדה וסאו טומה מידי הפורטוגזים ב-1641–1642, הופרדו נחלותיה של חברת הודו המערבית ההולנדית לתחומי שיפוט של שתי ממשלות שונות. הממשלה באלמינה הייתה אחראית על ”גינאה וכל השטחים התלויים בה החל בקאבו טרס פונטס וכלה בקאבו לופז גונסלבס”, והממשלה בלואנדה על כל השטחים שמדרום לה. האי סאו טומה עבר לשליטת הממשלה בלואנדה למשך זמן מה, עד שמונה לו דירקטור נפרד. בעקבות הפיצול המשולש שונה שם התואר של שליט אלמינה ל”דירקטור-גנרל של החוף האפריקאי הצפוני”^[30]. כאשר איבדו ההולנדים את לואנדה חזרה לידי הפורטוגזים ב-1648, עברה השליטה בסאו טומה לידי הממשלה באלמינה, עד לכיבוש האי בידי הפורטוגזים בהמשך אותה שנה^[31].

עם הקמת חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה ב-1675, הושבה המתכונת הממשלתית בחוף הזהב לכנה. כל האזורים תחת סמכותו של הדירקטור-חנרל הוגדרו מחדש בתור ”חופי אפריקה, החל מסיארה לאון, באופן בלעדי, עד לשלושים מעלות מדרום לקו המשווה, יחד עם כל האיים הנמצאים ביניהם”; תואר הדירקטור-חנרל שונה שוב ל”דירקטור חנרל של החופים האפריקאיים הצפוניים והדרומיים”; הגדרה זו טמנה בחובה חזקת בעלות על כל הטריטוריות האבודות אשר נכבשו בידי הפורטוגזים לאורך השנים, אם כי השינוי לא נעשה על מנת לדרוש חזרה את לואנדה וסאו טומה מידי הפורטוגזים, אלא רק בכדי להשליט סמכות על כל המסחר ההולנדי שנעשה באותם אזורים. מדיניות זו הייתה רלוונטית במיוחד לממלכת לואנגו (אנ'), ממנה רכשו ההולנדים כמויות גדולות של עבדים החל משנות ה-70 של המאה ה-17^[32]. עד לפירוקה הסופי של חברת הודו המערבית ההולנדית ב-1792, נותרו תואר הדירקטור-חנרל ותחומי שיפוטו ללא כל שינויים נוספים.

המועצה

בהתאם להנחיית הממשלה ההולנדית מ-1722, נשלטה המועצה בידי הדירקטור-חנרל, אשר שימש בתור הנשיא שלה. תחתיו היו הפיסקאל, קצין שיפוטי בכיר אשר פיקח על ענייני הממשלה; האופרקופמן, הסוחר הבכיר; ולבסוף האופרקומיס, נציבים שונים מרחבי הקולוניה, בעיקר מפקדי המצודות. בין השנים 1746–1768 שונה מבנה המועצה כך שלקבוצת הנציבים צורפו גם מספר קצינים בכירים, ביניהם האקוויפג'ימייסטר, שר העבודה; הבוקהאודר-חנרל, הכלכלן; והואנדריג, נושא הדגל. מספר בכירים הוסרו מהרכב המועצה ב-1768, והוחזרו שוב ב-1784 לאור פרוץ המלחמה האנגלו-הולנדית הרביעית (אנ')^[33].

שלטון הולנדי ישיר

חוף הזהב ההולנדי עבר לשליטת מועצת הקולוניות של איי הודו המערביים ב-1791, זמן-מה לפני פירוקה הסופי של חברת הודו המערבית. בשנים הראשונות לא השתנה כמעט דבר, והמדיניות הארגונית הקודמת נותרה על כנה^[34].

ניצני השינוי החלו להופיע כאשר החליפה הרפובליקה הבטאווית את הרפובליקה ההולנדית ב-1795, וממשלת חוף הזהב שונתה על פי רפורמה חדשה, אשר גובשה באופן סודי ב-12 במאי 1801. תפקיד הדירקטור-חנרל שונה לגוברנור-חנרל, והמועצה פוצלה לשתי מועצות נפרדות, קטנה וגדולה. המועצה קטנה הייתה אחראית על ענייני היומיום של ממשלת הקולוניה והורכבה מהגוברנור-חנרל וכמה משריו. חברי המועצה הקטנה, יחד עם נציגים מהמצודות השונות של הקולוניה, אשר הגיעו אחת לשלושה חודשים, הרכיבו את המועצה הגדולה^[35].

ההרכב הממשלתי שונה שוב כאשר ממלכת הולנד הנפוליאונית החליפה את הרפובליקה הבטאווית ב-1806. לפי צו מלכותי שהכתיב נפוליאון השלישי, מלך הולנד, משרד הגוברנור-חנרל הורד בדרגה לקומנדנט-חנרל, והמבנה הארגוני שונה שוב^[36].

שינויים נוספים המשיכו לבוא עם הקמת ממלכת ארצות השפלה ב-1815 וביטול העבדות. הממלכה החדשה רקמה תוכנית לשנות את חוף הזהב לקולוניה מצליחה בעלת כלכלה המבוססת על מטעים. לשם כך קיבל המושל החדש, הרמן וילם דנדלס, מנדט חופשי ותקציב גדול מידי ממשלת הולנד, אולם הפרויקט נעצר עם מותו הפתאומי ב-1818^[37].

משנותרה הקולוניה ללא מנהיג בעל חזון, נחתכו כל תקציביה. אסדרה חדשה שנקבעה ב-1 בנובמבר 1819 הפחיתה את תקציב המושבה למינימום הנחוץ כדי שתוכל להתקיים, פיטרה את כל הקצינים שלא נמצאו נחוצים, ושחררה את העבדים המעטים שנותרו בה. כמו כן, הורד משרד הגוברנור-חנרל לדרגת קומנדר, קרי מפקד^[38]. משרדי הנהלת החשבונות, הפיסקאל, המזכירות, הגזברות וההנהלה, אוחדו לכדי משרד אחד, אשר באופן מוזר קיבל את השם המאוחד של כל קודמיו ”בוקהאודר פיסקאל סקרטאריס קאסיר אנ דורוארדר”^[39].

כאשר החלו ההולנדים לגייס חיילים לצבא איי הודו המזרחיים מבין האפריקאים המקומיים, התחזק מעמד הממשלה בשנית, ולפי צו מלכותי שהוצא ב-23 במרץ 1838, קודם משרד הקומנדר חזרה לדרגת גוברנור, וקיבל תקציב נוסף להקמת משרדי שרים נוספים, זאת במטרה להפוך את ממשלת הקולוניה ליעילה יותר. המבנה הארגוני עצמו עבר רפורמה ב-1847, אשר כללה הקמה בית דין לצדק, גוף נפרד ממועצת השליט, אף על פי שמשרות מסוימות נחלקו בין שני המוסדות. כמו כן שונה שמו של משרד הפיסקאל, שבתחום אחריותו נכללה הפרקליטות, לקצין הצדק^[40]. בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19 שונתה החלוקה המנהלתית של תחומי השיפוט בקולוניה ממצודות למחוזות, כך שהנציב אשר מונה לכל אזור שלט לא רק במבצר בו ישב, אלא גם באדמות שסבבו אותו^[41].

כלכלה

תור הזהב של שוק העבדים

אף על פי שבעת המודרנית מקושר שמה של הקולוניה בעיקר לסחר האטלנטי בעבדים, לא הייתה זו הסיבה שבגינה הגיעו ההולנדים לחוף הזהב מלכתחילה. המשאבים שלכדו את עיניהם עם הגעתם לחוף במאה ה-17 היו בעיקר זהב, שנהב ופלפל^[3]. לדבריו של הגאוגרף יוהנס דה לאט, חברת הודו המערבית שינעה סחורות בשווי של כ-14 מיליון גילדרים לרפובליקה הולנדית עד ל-1637, כאשר המשאב הדומיננטי ביותר ביניהן היה זהב^[42].

מצב זה השתנה בעקבות הכיבוש ההולנדי של ברזיל, החל מ-1630 והלאה; באותן שנים הפכו העבדים לצורך חיוני עבור הישרדותה הכלכלית של הקולוניה האמריקאית^[43]. במקרה מסוים, הנחתה חברת הודו המערבית את ניקולס ואן איפרן, אחד ממושלי חוף הזהב המוקדמים, לספק לכוחות ההולנדים בברזיל כמות גדולה של עבדים; אף על פי שב-1636 הצליח איפרן להעביר כאלף עבדים לאמריקה ממצודת נסאו, החליטו אנשי החברה שעל מנת להבטיח אספקה קבועה של כוח אדם, יהיה עליהם לכבוש את מצודת אלמינה מידי הפורטוגזים. לאחר שהצליחו לעשות זאת ב-1637, החל המסחר בחוף הזהב להתמקד בעבדות. מנהלי החברה, אשר לא חשו מרוצים מהמצב, מאחר שהפריע לשוק הזהב הרווחי שפעל בחוף, ניסו להעביר אותו לחוף העבדים, בו היו להם תחנות מסחר המיועדות לכך, אשר אוישו ב-1640^[44].

כיבושה של ברזיל חזרה לידי הפורטוגזים לא הפריע לסחר העבדים ההולנדי^[45], מאחר שב-1662 חתמו על מסמך האסיאנטו דה ניגרו (אנ') עם האימפריה הספרדית, בו התחייבו לספק עבדים לאמריקה הספרדית, הבטחה אותה מילאו בעיקר דרך תחנת המסחר בווילמסטאד^[46]. כמו כן, ב-1664 כבשו מידי הבריטים את סורינאם, ושקלו להפוך את ברביס ואסקיבו לקולוניות המבוססות על עבודת פרך של עבדים^[47].

באותה העת, ניסו ההולנדים במערב אפריקה לחזק את אחיזתם סביב שוקי הזהב באמצעות בניית מצודת ראוחאוור בעומק הארץ, סמוך לנהר אנקוברה, אולם לאחר שהותקפה ונשרפה עד היסוד ב-1660, החליטו להשאיר את עבודת ההפקה בידי המקומיים. בראשית המאה ה-18 צנחה אספקת הזהב במידה ניכרת בשל מלחמות שבטיות בין התושבים המקומיים. אף על פי שניצחונם של בני האשנטי בקרב פייאס ב-1701 עזר לבסס את ההגמוניה שלהם באזור, נדרשו מספר שנים נוספות בכדי להרגיע את הרוחות בטריטוריות החדשות שנכבשו. מבחינה כלכלית, הייתה זו השנה הגרועה ביותר עבור שוקי הזהב בכל ההיסטוריה ההולנדית, לאחר שבסופה הגיעו לשפל כלכלי אשר הסתכם בייצוא זהב שנתי בשווי של כ-178 אלף גילדרים^[48].

בזמן שהדרישה לזהב המשיכה לצנוח, שוקי העבדים שגשגו לכדי שיאים שטרם נראו; הדבר נבע ככל הנראה מהמלחמות שניהלו בני האשנטי, אשר נהגו לערוך פשיטות עבדים (אנ'), ולחטוף את התושבים המקומיים כחלק משלל המלחמה שלהם. לשם השוואה, בין השנים 1693–1701 הועברו כ-1,522 עבדים מאלמינה לאמריקה, ממוצע של כ-169 עבדים בשנה, בעוד שבין השנים 1702–1704 הועברו כ-1,213 עבדים, ממוצע של כ-404 בשנה^[49].

זולת היצע העבדים הרחב, החלה לגדול גם הדרישה מצד הכתר הספרדי. בין השנים 1660–1690 היו אחראיות תחנות המסחר ההולנדיות באפריקה, וביניהן גם אלו שפעלו מתוך חוף העבדים, ארגן וסנגמביה (אנ'), לשליש ממספר העבדים שהועברו לאורך האוקיינוס האטלנטי^[50]. בחוף הזהב, ניסה המושל וילם דה לה פלמה להפוך את המסחר ליעיל יותר, ולהגביר את תפוקת העבדים שנשלחו לאמריקה; עבור מטרה זו אף שלח את הסוחר הראשי, יאקוב ואן דן ברוק, לתחנת המסחר אובידה שבחוף העבדים, בתור מיופה כוחו^[51]. דה לה פלמה היה ידוע בשל אישיותו הנוקשה, ולעיתים קרובות נכנס למאבקי כוח עם סוחרים ומנהיגים אפריקאים. הוא התפטר מתפקידו ב-1705, אולם מת בטרם הספיק לשוב להולנד^[52]. מחליפו, פיטר נויטס, השקיע את מירב מאמציו בהחייאת שוק הזהב^[53]. בסך הכל, נאמד מספר העבדים אשר חלפו תחת ידיים הולנדיות בכחצי מיליון.

כאשר תם תוקפו של המונופול המסחרי שקיבלה חברת הודו המערבית מידי הפרלמנט ב-1730, הפכה חברת המסחר מידלבורג (אנ') לספקית העבדים העיקרית^[54].

עידן החופש

עם חתימת אמנת סחר העבדים האנגלו-הולנדית (אנ') ב-1814, נעצרה בהדרגה פעילותם של כל שוקי העבדים בהולנד ובקולוניות המסופחות לה. בשל כך חטפה כלכלת חוף הזהב פגיעה אנושה, מאחר שמאז ראשית המאה ה-18 התבססה בעיקר על הרווחים שהפיק לה סוג מסחר זה. מספר ניסיונות שנעשו על מנת להקים אחוזות מטעים ומכרות זהב בקרבת החוף הסתיימו בכישלון מוחלט.

בין הניסיונות הראשונים בלטו מאמצי בניו של הגוברנור-גנרל הרמן וילם דנדלס, אשר ניסו להקים אחוזת מטע בשם אורניה דחראט, קרי השחר הכתום, בסימבו^[55]. דנדלס עצמו ניסה לרכוש שלוש מאות עבדים מקומאסי, אשר היו אמורים להרוויח את חירותם לאחר שיעבדו במטעיו^[56]. שני הפרויקטים נכשלו^[57].

לאחר הכישלון שחוותה עם מצודת ראוחאוור, ניסתה הממשלה הקולוניאלית בין השנים 1845–1850 להקים מכרה זהב בקרבת החוף, ורכשה חלקת אדמת מידי המנהיג המקומי. ב-1845 הוציאה משלחת שבראשה עמד דירקטור, יחד עם שלושה מהנדסים ותשעה עובדי כפיים; כולם מתו לאחר שנדבקו במחלות טרופיות, למעט הדירקטור ואחד המהנדסים, אשר עזבו את המשלחת ושבו לאירופה^[58]. ניסיון נוסף שנערך ב-1847 נכשל גם הוא, לאחר שאחד עשר מתוך שלוש עשר חברי המשלחת השנייה מתו. עד ל-1850, ויתרה הממשלה ההולנדית על הפרויקט^[59].

במקרה אחר, נעשה ניסיון להקים מטע כותנה מחוץ לכותלי אלמינה, ובעל מקצוע ברזילאי בשם לה רושה ויארה הובא לחוף הזהב במיוחד לשם כך. בשל היחס הקשה שספגו עובדי המטע, לא עלה בידו של ויארה למשוך פועלים נוספים, והמטע דעך במהרה^[60]. ניסיון להקים מטע טבק בגני הממשלה שבאלמינה ב-1848 לא צלח בשל מצבה הרעוע של האדמה^[61]. מטע טבק מוצלח יותר הוקם בסימבו, אך התפרק במהרה לאחר שנטשו כל העובדים את המקום^[62].

שתי אחוזות המטע היחידות שהתפרסמו בהצלחתן היו מטע לפולי קפה אשר הוקם באקרופונג בידי מיסיונרים מבזל, ומטע פולי קפה נוסף שהוקם בקרבת אקרה, והיה שייך ליזם מולאטי בשם לוטרודט, אשר עדיין החזיק בידיו עבדים^[63].

חברה

אלמינה נחשבה לעיר הגדולה ביותר בחוף הזהב עד להחרבתה בידי הבריטים ב-1873, אף יותר מאקרה וקומאסי. במאה ה-18 נאמדה אוכלוסייתה בין 12 ל-16 אלף תושבים, ובמאה ה-19 בין 18 ל-20 אלף. עם זאת, מרביתם לא היו אירופאים, ולמעשה, לכל אורך המאה ה-18, המספר הגדול ביותר של עובדי חברת הודו המערבית אשר שהו בחוף הזהב בכל זמן נתון, הגיע בשיאו לכ-377 קצינים בלבד, זאת לפני שצנח ל-20 במאה הבאה.

האוכלוסייה באלמינה הורכבה בעיקרה, אפוא, מתושבים מקומיים אשר הגיעו מכל מערב אפריקה בכדי לנסות את מזלם. כמו כן שהה בעיר ריכוז גדול של עבדים, אשר היו שייכים ברובם לבני האקאן. הקבוצה השלישית בגודלה הייתה מגזע מעורב, קרי התערובת שנוצרה בעקבות יחסיהם של אנשי חברת הודו המערבית והנשים האפריקאיות שחיו באזורי החוף. צאצאיהם נתפשו לרוב כממזרים, ונקראו בפי ההולנדים בשם טפואיג'רים, היות שצבע עורם הזכיר להם את זה של האינדיאנים. צו שהוצא ב-1700 בידי הגוברנור-חנרל, קבע כי עובדי חברה השבים להולנד היו מוכרחים לקחת את ילדיהם עמם, או לשלם לקולוניה עבור חינוכם הנוצרי. למטרה זו אף נוסד בית ספר מיוחד באלמינה.

על אף כן, מספר מקרים יוצאי דופן התקיימו במקרים של בני הגזעים המעורבים. אישים מסוימים אשר נחשבו לעיתים לאירו-אפריקאים בשל מעמדם, הפכו בהמשך חייהם לסוחרים עשירים. הבולט ביותר מביניהם היה יאן ניזר (אנ'), אשר ביקר באירופה מספר פעמים, ואף סחר באופן ישיר עם חברות אירופאיות ואמריקאיות. קבוצה נוספת שזכתה ליחס חריג הייתה הוראיבורחרים, קרי האזרחים החופשיים. אנשים אלו זכו לאותן זכויות כמו האירופאים, כולל הזכות להחזיק בחרב, ואף עבדו במשרות זוטרות שונות במנהלת המצודה. במאה ה-19 שלחו חלק ממשפחותיהם את ילדיהם לרכוש השכלה באירופה.

מורשת

לאחר הכרזת העצמאות האינדונזית ב-1949 היגרו מרבית הבלנדה היתאם (אנ') להולנד, מאחר שעבדו בתור חיילים עבור הצבא המלכותי ההולנדי של איי הודו המזרחיים. מלבדם, לא זכתה ההיסטוריה של חוף הזהב ההולנדי לאזכורים רבים במאה ה-20, וכמעט שנשכחה. מצב זה השתנה מעט עם יציאתו לאור של ספרו של ארתור ג'פין (אנ'), שני הלבבות של קוואסי בואצ'י, ב-1997; הפרסום הרב לו זכה הספר חשף כי ראשו של מלך בני שבט האהנטה נלקח להולנד לאחר הוצאתו להורג ב-1838, ועדיין נמצא בחזקת הפקולטה הרפואית של אוניברסיטת ליידן. הראש הוחזר לידי השגריר הגנאי בטקס שנערך ב-23 ביולי 2009^[64].

ביום השנה השלוש מאות להיווסדות הקשרים הדיפלומטים שבין הולנד לגאנה, אשר נחגג ב-2002, הגיעו נסיך הכתר ההולנדי, וילם-אלכסנדר ואשתו מקסימה, לביקור רשמי בגאנה בין ה-14 ל-17 באפריל. בחודש יוני אותה שנה הגיע מלך בני האשנטי לביקור דומה בהולנד^[65]^[66]. המאורע המדויק שמציין יום השנה הוא שליחת הדיפלומט ההולנדי דיוויד ואן נינדל (אנ') לאימפריית האשנטי ב-1701, לאחר שהפכה לכוח הדומיננטי בחוף הזהב כאשר הביסה את בני הדנקירה בקרב פייאס.

השרידים ההולנדים האחרונים שנותרו בחוף הזהב, למעט המצודות והמבצרים הניצבים לאורך רצועת החוף, הם שמות משפחה אשר הושאלו בידי צאצאיהם של הסוחרים ההולנדים ונשותיהם האפריקאיות. בוסמן, למשל, הוא אחד משמות המשפחה הנפוצים ביותר בגאנה, ומקורו בסוחר העבדים ההולנדי, וילהם בוסמן (אנ'). שמות שכיחים אחרים הם ברטלס, ואן דייק, ודה ויר.

מצודות


שם	מקום	הקמה	סיפוח	הערות
מצודת נסאו	מורי	1598	1868	תחנת המסחר ההולנדית הראשונה שנבנתה על חוף הזהב. הורחבה למצודה ב-1612. בירת חוף הזהב ההולנדי בין השנים 1598–1637. נשלטה על ידי הבריטים בין השנים 1781–1785.
מצודת בטנסטיין	בוטר	1598	1872	תחנת המסחר ההולנדית השנייה על חוף הזהב. הורחבה למצודה ב-1656 על מנת להילחם בנוכחות השוודית שהגיעה לאזור. בין כותליה נחתמה אמנת בוטר.
מצודת אלמינה	אלמינה	1637	1872	תחנת המסחר הראשונה שנבנתה אי פעם בחוף הזהב. הוקמה ב-1482 בידי הפורטוגזים, ונכבשה בידי ההולנדים בקרב אלמינה השני ב-1637. בירת חוף הזהב ההולנדי בין השנים 1637–1872.
מצודת קונראדסבורג	אלמינה	1637	1872	מקדש מבוצר אשר נבנה בידי הפורטוגזים, נכבש בידי ההולנדים יחד עם מצודת אלמינה ב-1637. הורחב למצודה מלאה ב-1665.
מצודת סן סבסטיאן	שמה	1640	1872	תחנת מסחר פורטוגזית אשר נבנתה בין השנים 1520–1526 ונכבשה בידי ההולנדים ב-1642.
מצודת סנטו אנטוניו	אשים	1642	1872	מצודה פורטוגזית אשר הוקמה ב-1515 ונכבשה בידי ההולנדים ב-1642. בין השנים 1664–1665 נשלטה בידי הבריטים. בין כותליה נחתמה אמנת אשים.
מצודת קריפקור	אקרה	1642	1868	פייטוריה הולנדית אשר הוקמה ב-1642 והורחבה לכדי מצודה ב-1649. בין השנים 1781–1786 נשלטה בידי הבריטים.
מצודת אורנג'	סקונדי	1642	1872	תחנת מסחר הולנדית אשר הוקמה ב-1642 והורחבה למצודה ב-1690. נהרסה בידי בני האהנטה ב-1694 ונבנתה מחדש עד ל-1704.
מצודת ויטסן	טקורדי	1665	1872	הוקמה בידי השוודים ב-1665 ונהרסה כעבור מספר שנים, אף על פי שמפה המתוארכת ל-1791 מצביעה על נוכחות הולנדית באזור.
מצודת אמסטרדם	קורמנטין	1665	1868	המצודה הבריטית הראשונה שהוקמה בחוף הזהב. נכבשה בידי הוייס-אדמירל ההולנדי אנגל דה רויטר ב-1665. נשלטה בידי הבריטים בין השנים 1781–1786.
מצודת גוד הופ	סניה בראקו	1667	1868	הוקמה ב-1667 בידי ההולנדים. נשלטה בידי הבריטים בין השנים 1781–1786 ובידי בני האקים בין השנים 1811–1816.
מצודת פרדנבורך	קומנדה	1682	1872	תחנת מסחר הולנדית אשר הוקמה בסביבות שנת 1600 וננטשה מעט לאחר מכן. הורחבה למצודה ב-1682. נשלטה בידי הבריטים בין השנים 1781–1786.
מצודת דורותי	אקווידה	1684	1872	הוקמה בידי הגרמנים ב-1684 ונכבשה בידי ההולנדים ב-1687 לתקופה קצרה. נרכשה בידי ההולנדים ב-1721.
מצודת לייצהמהט	אפאם	1697	1868	מצודה הולנדית אשר הוקמה ב-1697. נשלטה בידי הבריטים בין השנים 1781–1786.
מצודת הולנדיה	פרינסס טאון	1683	1872	הוקמה בידי הגרמנים ב-1683 ונרכשה בידי ההולנדים ב-1721. מיד לאחר מכן נכבשה בידי האפריקאים המקומיים, עד ששחררו אותה ההולנדים ב-1724.

מושלים


שם	דרגה	תחילת כהונה	סיום כהונה	הערות
יאקוב אדריאנס קלנטיוס	חנרל	1612	1614
א. ז'. רוסט	חנרל	1614	?
ארנט יעקובזן ואן אמרספורט	חנרל	?	?	ככל הנראה החנרל האחרון של חול הזהב ההולנדי אשר פעל תחת שלטונה הישיר של ממשלת הולנד, בדומה לשני קודמיו, בטרם הוקמה חברת הודו המערבית ההולנדית ב-3 ביוני 1621.
אדריאן יאקובסון	דירקטור חנרל	1624	1629	הדירקטור חנרל הראשון של חוף הזהב ההולנדי. מונה בידי חברת הודו המערבית ההולנדית לראש הממשלה המקומית, אשר הורכבה מתפקיד הדירקטור, ומהמועצה הבכירה שפעלה תחתיו.
ניקולס ואן איפרן	דירקטור חנרל	1629	18 ביולי 1639
ארנד יאקובסון מונטפורט	דירקטור חנרל	18 ביולי 1639	6 בינואר 1641
יאקוב ראוחהאפר	דירקטור חנרל	9 בינואר 1641	18 בדצמבר 1645
יאקוב ואן דר וול	דירקטור חנרל	18 בדצמבר 1645	9 באפריל 1650
הנדריק דודנס	דירקטור חנרל	9 באפריל 1650	11 ביוני 1650
ארנט קוק	גוברנור	11 ביוני 1650	15 במרץ 1651
יאקוב ראוחהאפר	דירקטור חנרל	15 במרץ 1651	24 בינואר 1656	כהונה שנייה.
יוהנס ואן ולקנברך	דירקטור חנרל	24 בינואר 1656	27 באפריל 1659	שימש בתור פיסקאל חוף הזהב ההולנדי ב-1652 קודם למינויו לדירקטור חנרל.
קספר ואן הוסן	דירקטור חנרל	27 באפריל 1659	7 באפריל 1662
דירק וילריי	דירקטור חנרל	7 באפריל 1662	23 בדצמבר 1662	סוחר עבדים ומבריח הולנדי אשר הצטרף לשורות חברת הודו המערבית. שימש תחילה בתור אחד מבין האופרקומיס, הסוחרים הבכירים בחוף הזהב. מאוחר יותר מונה לדירקטור חנרל לאחר שקודמו, ואן הוסן, מת ממחלה טרופית, עד לשובו של ואן ולקנברך.
יוהנס ואן ולקנברך	דירקטור חנרל	23 בדצמבר 1662	2 ביוני 1667	כהונה שנייה.
הרברט ואן אונגרדונק	גוברנור	2 ביוני 1667	12 בדצמבר 1668
דירק וילריי	דירקטור חנרל	12 בדצמבר 1668	12 ביוני 1675	כהונה שנייה.
יוהאן רוט	דירקטור חנרל	12 ביוני 1675	13 בספטמבר 1676
אברהם מירמנס	דירקטור חנרל	13 בספטמבר 1676	26 במרץ 1680
דניאל וורהאוטרט	דירקטור חנרל	26 במרץ 1680	1 באוגוסט 1683
תומאס ארנסטאוס	דירקטור חנרל	1 באוגוסט 1683	15 ביולי 1685
ניקולס דה סוירטס	דירקטור חנרל	15 ביולי 1685	29 בינואר 1690
יובל סמיטס	דירקטור חנרל	29 בינואר 1690	25 במרץ 1694
יאן סטפהורסט	דירקטור חנרל	25 במרץ 1694	9 ביוני 1696
יוהאן ואן סייפהאוזה	דירקטור חנרל	9 ביוני 1696	16 במאי 1702
וילם דה לה פלמה	דירקטור חנרל	16 במאי 1702	17 באוקטובר 1705
פיטר נויטס	דירקטור חנרל	17 באוקטובר 1705	26 בספטמבר 1708
הנריקו ואן וייזל	גוברנור	26 בספטמבר 1708	13 ביולי 1709
אדריאן סכונהייד	דירקטור חנרל	13 ביולי 1709	15 במרץ 1711
הירונימוס הרינג	דירקטור חנרל	15 במרץ 1711	12 במאי 1716
אברהם אנגלגרף רוברטזון	דירקטור חנרל	12 במאי 1716	11 במרץ 1718
וילם בוטלר	דירקטור חנרל	11 במרץ 1718	25 בספטמבר 1722
אברהם האוטמן	דירקטור חנרל	25 בספטמבר 1722	17 במאי 1723
מתאוס דה קריין	גוברנור	17 במאי 1723	14 בדצמבר 1723
פיטר ולקינייר	דירקטור חנרל	14 בדצמבר 1723	7 במרץ 1727
רוברט נואר	דירקטור חנרל	7 במרץ 1727	6 במרץ 1730
יאן פראנגר	דירקטור חנרל	6 במרץ 1730	13 במרץ 1734
אנטוניוס ואן אוברבייקה	דירקטור חנרל	13 במרץ 1734	2 באפריל 1736
מרטין פרנסואה דה בורדס	דירקטור חנרל	2 באפריל 1736	16 במרץ 1740
פרנסואה בארוביוס	גוברנור	16 במרץ 1740	8 במרץ 1741
ברון יאקוב דה פיטרסה	דירקטור חנרל	8 במרץ 1741	10–12 באפריל 1747
יאן ואן וורסט	דירקטור חנרל	10 או 12 באפריל 1747	14 ביולי 1754
ניקולאס מתאוס ואן דר נוט דה חיטרה	דירקטור חנרל	14 ביולי 1754	24 באוקטובר 1755
רולוף ארזה	גוברנור	24 באוקטובר 1755	15 בינואר 1758
למברט יאקוב ואן טטס	דירקטור חנרל	15 בינואר 1758	12 במרץ 1758
יאן פיטר תיאודור הוידקופר	נשיא המועצה	12 במרץ 1758	5 באוקטובר 1760
דוד פיטר אירסמי	דירקטור חנרל	5 באוקטובר 1760	19 ביולי 1763
הנדריק ואלמבייק	גוברנור	19 ביולי 1763	10 בספטמבר 1764
יאן פיטר תיאודור הוידקופר	דירקטור חנרל	10 בספטמבר 1764	11 ביולי 1767	כהונה שנייה.
וילם סוליארד ואן ליפדאל, וקורנליס קלוק	נשיאי המועצה	11 ביולי 1767	27 באוגוסט 1767	הן לפידאל והן קלוק כיהנו כנשיאי המועצה לתקופה קצרה מאוד, אד אינטרים עד להגעתו של הדירקטור חנרל הבא.
פיטר וורטמן	דירקטור חנרל	27 באוגוסט 1767	14 באפריל 1780	השירות הארוך ביותר בתור דירקטור חנרל בכל תולדות חוף הזהב ההולנדי.
יאקובוס ואן דר פוייה	נשיא המועצה	14 באפריל 1780	30 בדצמבר 1780
פיטר וולקמאר	דירקטור חנרל	30 בדצמבר 1780	12 במרץ 1784
ז'ילס סרוואס גאלס	נשיא המועצה	12 במרץ 1784	14 בפברואר 1785
אדולף תירנס	דירקטור חנרל	14 בפברואר 1785	26 במאי 1786
ז'ילס סרוואס גאלס	נשיא המועצה	2 ביוני 1786	24 באוגוסט 1787	כהונה שנייה.
ליווה ואן ברכה ואן דר חרייפ	נשיא המועצה	27 באוגוסט 1787	11–14 במרץ 1790
יאקובוס אדריאן דה ויר	דירקטור חנרל	11–14 במרץ 1790	31 בדצמבר 1791	הדירקטור חנרל האחרון של חוף הזהב ההולנדי תחת שלטונה של חברת הודו המערבית ההולנדית, לפני פירוקה הסופי ב-1791, והעברת הקולוניה לשלטון הולנדי ישיר. בתום כהונתו הראשונה נעצר מינויו למשך מספר ימים.
יאקובוס אדריאן דה ויר	דירקטור חנרל	1 בינואר 1792	5 במאי 1794	כהונה שנייה.
ליווה ואן ברכה ואן דר חרייפ	גוברנור זמני	5 במאי 1794	10 בינואר 1795	כהונה שנייה.
אוטו ארנולדוס דום	גוברנור	10 בינואר 1795	2 ביוני 1796
ליווה ואן ברכה ואן דר חרייפ	גוברנור זמני	2 ביוני 1796	21 באוגוסט 1796	כהונה שלישית.
חרהארדוס הוברטוס ואן האמל	דירקטור חנרל	21 באוגוסט 1796	1 במאי 1798
קורנליוס לודוויך ברטלס	דירקטור חנרל	1 במאי 1798	28 באפריל 1804	מונה לנשיא המועצה של חוף הזהב ההולנדי ב-8 במאי 1798, תפקיד השמור לדרגת הדירקטור חנרל בלבד, אותה קיבל ב-1801.
איזאק דה רובר	גוברנור זמני	28 באפריל 1804	15 ביוני 1805
פיטר לינטהורסט	דירקטור חנרל	16 ביוני 1805	21 ביולי 1807
יוהנס פטרוס הוחנבום	גוברנור זמני	21 ביולי 1807	11 באוגוסט 1808
יאן פרדריק קוניך	גוברנור זמני	12 באוגוסט 1808	5 במרץ 1810
אברהם דה ויר	קומנדנט חנרל	5 במרץ 1810	1 במרץ 1816
הרמן וילם דנדלס	גוברנור חנרל	1 במרץ 1816	2 במאי 1818
פרנס כריסטיאן אברהרד אולדנברך	קומנדר	2 במאי 1818	2 בינואר 1820
יוהנס אוסטהאוט	גוברנור זמני	10 בינואר 1820	29 באוגוסט 1821
פרידריך לאסט	גוברנור זמני	31 באוגוסט 1821	14 בפברואר 1822
ליברכט יאן טמינק	גוברנור זמני	14 בפברואר 1822	6 ביוני 1822
וילם פולמן	קומנדר	6 ביוני 1822	14 ביוני 1823
הנדריק אדריאן מאוה	גוברנור זמני	27 ביוני 1823	11 בפברואר 1824
יוהאן דוד קארל פכסטכר	גוברנור זמני	17 בפברואר 1824	24 בפברואר 1824
פרידריך לאסט	גוברנור זמני	24 בפברואר 1824	3 בינואר 1826	כהונה שנייה.
יאקובוס ואן דר ברחן פאו	גוברנור זמני	3 בינואר 1826	26 בנובמבר 1827
פרידריך לאסט	קומנדר	26 בנובמבר 1827	17 באפריל 1833	כהונה שלישית.
יאן טילמן יאקובוס קרמר	גוברנור זמני	17 באפריל 1833	17 במאי 1833
אדוארד דניאל לאופולד ואן אינגן	גוברנור זמני	17 במאי 1833	2 בפברואר 1834
מרטינוס סוורטה	גוברנור זמני	2 בפברואר 1834	16 במרץ 1834
כריסטיאן לאנס	קומנדר	16 במרץ 1834	2 בדצמבר 1836
הנדריק טונבוייר	גוברנור זמני	2 בדצמבר 1836	28 באוקטובר 1837
אנתוני ואן דר אב	גוברנור זמני	29 באוקטובר 1837	5 באוגוסט 1838
הנדריק בוס	גוברנור	5 באוגוסט 1838	7 במרץ 1840
אנתוני ואן דר אב	גוברנור	11 במרץ 1840	9 ביוני 1846	כהונה שנייה.
וילם ג'ורג' פרדריק דרקס	גוברנור זמני	9 ביוני 1846	10 ביולי 1847
אנתוני ואן דר אב	גוברנור	10 ביולי 1847	21 בספטמבר 1852	כהונה שלישית.
הירו סכומרוס	גוברנור	21 בספטמבר 1852	25 בספטמבר 1856
פטרוס יאקובוס רונקל	גוברנור זמני	25 בספטמבר 1856	6 בנובמבר 1865
וילם ג'ורג' פרדריק דרקס	גוברנור זמני	6 בנובמבר 1865	29 באפריל 1857	כהונה שנייה.
ז'ול ואן דן בוסה	גוברנור	29 באפריל 1857	9 בספטמבר 1857
קורנליס נחטחלס	גוברנור	9 בספטמבר 1857	7 במאי 1860
קורנליס מיאוזה	גוברנור זמני	7 במאי 1860	21 בינואר 1861
קורנליס נחטחלס	גוברנור	21 בינואר 1861	23 ביוני 1862	כהונה שנייה.
אנרי אלכסנדר אליאס	גוברנור	18 באוקטובר 1862	12 במרץ 1864
קרל ואן הין	גוברנור זמני	12 במרץ 1864	13 ביוני 1864
הנדריק דוייר	גוברנור זמני	13 ביוני 1864	7 בדצמבר 1864
אנרי אלכסנדר אליאס	גוברנור	7 בדצמבר 1864	4 במאי 1865	כהונה שנייה.
ארנט מגנייה	גוברנור זמני	4 במאי 1865	19 בפברואר 1866
וילם הנדריק יוהאן ואן אידסינחה	גוברנור	19 בפברואר 1866	17 באפריל 1867
ג'ורג' פיטר וילם בורס	גוברנור	17 באפריל 1867	15 במאי 1869
קורנליס נחטחלס	גוברנור	15 במאי 1869	8 ביוני 1871	כהונה שלישית.
יאן אלברט הנדריק הוחהולץ	גוברנור זמני	8 ביוני 1871	17 בספטמבר 1871
יוהנס ויריקס	גוברנור זמני	17 בספטמבר 1871	28 באוקטובר 1871
וילם לה יון	גוברנור זמני	28 באוקטובר 1871	15 בנובמבר 1871
יאן הלנוס פרחוסון	גוברנור	15 בנובמבר 1871	6 באפריל 1872

גלריה

מצודת אלמינה

מצודת נסאו

לקריאה נוספת

עברית	English
וו. יאראק, לארי; "מסמך אלמינה": מיתוס ומציאות ביחסים האשנטי-הולנדים; 1986 (מע"ד 10.2307/3171552)	W. Yarak, Larry; The "Elmina Note": Myth And Reality In Asante-Dutch Relations; 1986 (doi:10.2307/3171552)
מ. פוסטמה, יוהאנס; ההולנדים במסחר האטלנטי בעבדים, 1600–1815; הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 1990 (מסת"ב 0-521-36585-6)	M. Postma, Johannes; The Dutch In The Atlantic Slave Trade, 1600–1815; Cambridge University Press, 1990 (ISBN 0-521-36585-6)
ק. תורנטון, ג'ון; לוחמה באפריקה האטלנטית 1500–1800; הוצאת יוניברסיטי קולג' לונדון, לונדון, 1999 (מסת"ב 9780203500446)	K. Thornton, John; Warfare In Atlantic Africa 1500–1800; University College London, London, 1999 (ISBN 9780203500446)
מ. ס. דן, גרהאם; אסה, פיישנס; עבדות, מורשת מחלוקתית ותיירות מוות; הוצאת האוורת', ניו יורק, לונדון, אוקספורד, 2001 (מסת"ב 0-7890-1386-X, מסת"ב 0-7890-1387-9)	M. S. Dann, Graham; Essah, Patience; Slavery, Contested Heritage And Thanatourism; The Haworth Press, New York, London, Oxford, 2001 (ISBN 0-7890-1386-X, ISBN 0-7890-1387-8)
ר. דורטמונט, מישל; סמית, ג'ינה; מקורות עבור ההיסטוריה המשותפת של גאנה והולנד, מדריך מבואר לארכיונים ההולנדים העוסקים בגאנה ובמערב אפריקה בנשיונל ארחיף, 1593–1960; בריל, ליידן, 2007 (מסת"ב 978-90-04-15850-4)	R. Doortmont, Michel; Smit, Jinna; Sources For The Mutual History Of Ghana And The Netherlands, An Annotated Guide To The Dutch Archives Relating To Ghana And West Africa In The National Archief, 1593–1960's; Brill, Leiden, 2007 (ISBN 978-90-04-15850-4)
בריגס, פיליפ; גאנה; סדרת מדריכי הטיולים של ברדט, הוצאת גלוב פיקוט, ארצות הברית, 2014 (מסת"ב 978-1-84162-478-5)	Briggs, Philip; Ghana; Bradt Travel Guide Series, The Globe Pequot Press, United States, 2014 (ISBN 978-1-84162-478-5)
איפסן, פרניל; בנות המקצוע: סוחרי עבדים אטלנטים ונישואים בין גזעיים בחוף הזהב; הוצאת האוניברסיטה של פנסילבניה, פילדלפיה, 2015 (מסת"ב 978-0-8122-4673-5)	Ipsen, Pernille; Daughters Of The Trade: Atlantic Slavers And Interracial Marriage On The Gold Coast; University Of Pennsylvania Press, Philadelphia, 2015 (ISBN 978-0-8122-4673-5)
אודגארד, אריק; תכנון מצודה חדשה על חוף הזהב; אוניברסיטת ליידן, 2016 (מע"ד 10.1017/S0165115316000681)	Odegard, Erik; Designing A New Fort On The Gold Coast; Leiden University, 2016 (doi:10.1017/S0165115316000681)
ה. וירטה, קרלה; סוסי עסקים שחורים: יזמות ומסחר נורדי מעבר לים באוקיינוסים האטלנטי וההודי של המאה השבע עשרה; אוניברסיטת ליידן, 2018.	H. Wirta, Karla; Dark Horses Of Business: Overseas Entrepreneurship In Seventeenth-Century Nordic Trade In The Indian And Atlantic Oceans; Leiden University, 2018.
	Nederlands
דה מארס, פיטר; תיאור סיפורה ההיסטורי של ממלכת גאוט ושל גינאה, המכונה גם גאוט קוסטה דה מינה, השוכנת באפריקה; 1602 (מסת"ב 978-9333189729)	De Marees, Pieter; Beschryvinghe Ende Historische Verhael Van Het Gout Koninckrijck Van Gunea Anders De Gout-Custe De Mina Genaemt Liggende In Het Deel Van Africa; 1602 (ISBN 978-9333189729)
נחטחלס, קורנליס יוהנס מריוס; מספר מילים בנוגע לשאלה: "מה הולנד צריכה לעשות עם נחלותיה בחוף גינאה?"; 1863.	Johannes Marius Nagtglas, Cornelis; Een Woord Aangaande De Vraag: "Wat Moet Nederland Doen Met Zijne Bezittingen Ter Kuste Van Guinea?"; 1863.
גראמברג, יאן סימון ג'רארדוס; המדריך; 1868.	Gramberg, Jan Simon Gerardus; De Gids; 1868.
אדהין; ההגירה ההינדוסטנית והמרחק מחוף הזהב; המדריך החדש לאיי הודו המערביים, 1961 (מע"ד 10.1163/22134360-90002334)	Adhin; De Immigratie Van Hindostanen En De Afstand Van De Goudkust; Nieuwe West Indische Gids, 1961 (doi:10.1163/22134360-90002334)
דלפלייר; אלמינה ההולנדית: ניתוח סוציו-אקונומי של חברת הודו המערבית השנייה במערב אפריקה ב-1715; אוניברסיטת גנט, 2004.	Delepeleire; Nederlands Elmina: Een Socio-Economische Analyse Van De Tweede Westindische Compagnie In West-Afrika In 1715; Universiteit Gent, 2004.
הייר, הנדריק יאקוב דן; משרת בעל אדונים רבים: הקריירה האטלנטית של הנדריק קרלוף; אוניברסיטת ליידן, 2011.	Heijer, Hendrik Jacob Den; Een Dienaar Van Vele Heren: De Atlantische Carriere Van Hendrick Caerloff; Leiden University, 2011.
	Dansk
לארסן, ליף קלונדן; ההיסטוריה הקולוניאלית של דנמרק; דנמרק בחוף הזהב עד ל-1850; 2014.	Larsen, Leif Calundann; Dansk Kolonihistorie; Guldkysten Og Danmark Indtil 1850; 2014.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חוף הזהב ההולנדי בוויקישיתוף

הערות שוליים

^ אדהין, 1961; עמוד 6; "תחת ההסכם שנחתם ב-17 בפברואר 1872, הועבר חוף הזהב לאנגליה ב-6 באפריל אותה שנה. בין הדברים שנכתבו בהצהרה, ”מצבה המדאיג של ההתנהלות בחופי גינאה מזה שנים רבות משכה את תשומת לבו של המלך. רצונו של הוד מעלתו הוא להבטיח שלום ורגיעה במקומות הללו, אשר כיום אינם קיימים באף נחלה הולנדית”; כבר בזמן כתיבת האמנה הזו נראה כי ההולנדים ניצבו בפני קשיים עליהם לא יכלו להתגבר, דבר שככל הנראה תרם להחלטתם לוותר על החזקה באזור כולו".
^ להורל, 1995; מגע אירופאי ראשוני וסחר בעבדים; עמוד 9; "הפורטוגזים היו הראשונים לדרוך במקום. עד 1471, תחת חסותו של הנסיך אנריקה הספן, הם הגיעו לאזור אשר עתיד היה להיקרא בשם חוף הזהב. האירופאים הכירו את המקום בשל מחצבי הזהב שבו, אשר הגיעו עד לצפון אפריקה המוסלמית דרך נתיבי מסחר בסהרה. המקום משך את תשומת לבם של הפורטוגזים בשל הדרישה ההולכת וגוברת לזהב, שנהב ופלפל, עד שב-1482 בנו את תחנת המסחר הקבועה הראשונה של האימפריה הפורטוגזית בחוף המערבי, כיום גאנה. אותו מבצר, מצודת אלמינה, אשר נבנה על מנת להגן על המסחר הפורטוגזי מפני מתחרים אירופאים ואפריקאים עוינים, עדיין עומד על תילו".
^ ¹ ² דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; חלוצי הספנות ההולנדית במערב אפריקה; ברנט אריקס; "לאחר שב-1590 הפליג רב החובל ההולנדי ברנט אריקס מנמל אנקהאוזן, בכוונה להגיע לחוף הברזילאי ולהעמיס את ספינתו בסוכר, נאלץ לעצור לחופי גינאה לאחר שהספינה, אשר הייתה מאוישת בשלושים ושישה אנשי צוות, ספגה נזק כבד. שם, ב-1591, נפל לידי הפורטוגזים, אשר ראו בנוכחותו ההולנדית הסגת גבול והפרה של מונופול המסחר שלהם. במהלך תקופת השבי בת השנתיים בה שהה על אי הסוכר סאו טומה, למד היטב את דרכיהם של הפורטוגזים בחוף הזהב ובמערב אפריקה, וכאשר הצליח לשוב לרפובליקה במרץ 1593, שכנע מספר סוחרים באנקהאוזן להוציא משלחת לחוף הזהב"; "משימתו השאפתנית התגלתה כסיפור הצלחה גדול: כעבור תשעה חודשים, שב בידיים מלאות בזהב, שנהב ופלפל. מסעו המוצלח של ברנט אריקס, כמו כן, היווה את גילויה ההולנדי המיידי של מערב אפריקה".
^ מארס, 1602; על הכוח והחוזק של טירת דה מינה והמסחר שיגיע עמה; עמוד 224; "אך מאחר שהאדם ההולנדי גמר אומר בלבו לדרוך על האדמה הזו, החליט הפורטוגזי לברוח עם בואו, והוא אינו מעז לחזור לשם, כך שאפילו אם אותם המקומות והערים ייפלו חזרה לידיהם מפעם לפעם, וגם אם ההולנדים היו מאבדים את הטירה דה מינה, עדיין הייתה בידיהם יותר סמכות על הארץ, מאשר מה שהיה או יהיה בידי הפורטוגזים במשך כל חייהם".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; לקראת חברה אטלנטית מאוחדת; "על אף הצלחתם, הסוחרים ההולנדים אשר הפליגו תחת דגלם הפרטי הבינו כי תוכניתם להשתלט על הטריטוריה הפורטוגזית שמעבר לים לא תוכל להתגשם בעזרתן של חברות משא פרטיות. בשל כך התאגדו סוחרי העיר אמסטרדם ב-1600 והקימו את חברת גינאה, אשר נועדה לעמוד תחת ההתקפות הפורטוגזיות, ולסלק מדרכה תחרות נוספת".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; המאבק נגד האימפריה הספרדית-פורטוגזית; "ההולנדים ראו בכך הפרה עוינת של הפסקת האש של תריסר השנים ופנו לסטאטן חנראל"; "ב-1611 שלח הסטאטן חנראל משלחת לחוף הזהב בראשות ג'ייקוב אדריאנס קלנטיוס, בכדי להשגיח על האינטרסים ההולנדים במערב אפריקה. כעבור שנה נבנה המבצר ההולנדי הראשון במורי, מצודת נסאו, אשר היה הלב הפועם של הולנד בחוף הזהב עד לכיבושה של מצודת אלמינה מידי הפורטוגזים".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; קרב אלמינה; המאבק ההולנדי: כישלון הגרוט דזין; "על מנת להשיג שליטה בייצוא הזהב של מערב האפריקה, החליט ב-1623 חבר המנהלים של חברת הודו המערבית ההולנדית, לפתוח במבצע צבאי קטן באלמינה. עם זאת, ההגנה על המצודה נתפשה בעיניהם כחזקה מדי. תקיפת תחנת העבדים בסאו פאולו דה לואנדה נראתה כמו מהלך סביר יותר. כמו כן, העדיפו מרבית המנהלים ליזום מתקפה בקנה מידה רחב יותר כנגד מושבותיה האחרות של פורטוגל, כגון ברזיל ואנגולה. אולם אנשי החברה הבינו במהרה כי המערכה על ברזיל תיכשל עוד בטרם תתחיל, אם לא תיקטע קודם לכן אספקת העבדים האפריקאית. רק בשלב מאוחר יותר, החליטו, ינסו לתקוף את מצודת סאו ג'ורג' דה מינה".
^ גרהאם, אסה, 2001; עבדות, מורשת ותיירות בגאנה; עמודים 34–35; "אף על פי שההולנדים המשיכו לבנות מצודות מבוצרות באזור חוף הזהב, הם לא פסקו במרדפם אחר הפורטוגזים. ב-1625, תקפו את מצודת אלמינה הפורטוגזית, אך נכשלו לכבוש אותה. מאוחר יותר חזרו שוב, ב-1637, והצליחו לקחת אותה מידיהם. תקיפות הולנדיות נוספות המשיכו להכות במבצרים הפורטוגזים, ועד ל-1642, נכבשו כל העמדות הפורטוגזיות בחוף הזהב, ונוכחותם נעלמה לחלוטין מהאזור".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; חברת הודו המערבית ההולנדית הראשונה; "ב-3 ביוני 1621, הסכים הסטאטן-חנראל לקונספט של הפטנט החדש, וחברת הודו המערבית ההולנדית הפכה למציאות. תוקף הסמכות שהוענקה לה הוגבל לעשרים וארבע שנים, שבסופן היה אמור הפרלמנט להחליט האם להאריך אותו. החברה החזיקה במונופול על כל הזירה האטלנטית, וכלל ההחלטות הנוגעות להקמת בריתות, קבלת זכויות לחוזי מסחר בלעדיים, מתן דין צדק, בניית קולוניות ואחזקת הכוחות הצבאיים שבהן, היו נתונות בידיה".
^ וירטה, 2018; כמו עכביש ברשת; "בזמן שנמצאו מעבר לים, לא נחשבו אינדיבידואלים לשחקנים כלכליים הבקיאים בנתיבי מסר, שווקים וכלים פיננסים בלבד, אלא גם לחלקים המרכיבים מבנה חברתי גדול יותר. מבנים חברתיים שונים חיברו בין העולם האירופאי לעולם שמעבר לאוקיינוסים, תוך כדי הענקת הזדמנויות והצבת מגבלות בעת ובעונה אחת. בשל כך, יזמות לא נתפשה כמאמץ אינדיבידואלי טהור, אלא יותר בתור תופעה אשר הייתה מוטמעת במהות החברה".
^ הייר, 2011; מצודת ויטסן בטקוראדי 1659–1774; "המבנה האירופאי הראשון שנבנה בטקוראדי היה שוודי, והוקם ב-1653 בידי הפיסקל לשעבר, או המנהל הראשי, של חברת הודו המערבית ההולנדית בחוף הזהב, הנדריק קרלוף"
^ הייר, 2011; מצודת ויטסן בטקוראדי 1659–1774; "העמדה השוודית נכבשה ב-1657 בידי כוח המשלחת הדנית, אשר הובל בידי אותו הנדריק קרלוף, אשר ייסד את המצודה השוודית בעצמו, בטרם העביר את נאמנותו מהצד השוודי לצד הדני. המצודה סופחה בידי ההולנדים ב-1659, אשר שינו את שמה למצודת ויטסן מיד לאחר מכן".
^ לארסן, 2014; דנמרק על חוף הזהב; "בשלהי 1659 הגיעה הקולוניה הדנית להסכם עם המלך המקומי, פטו, בנוגע להקמת מבצר משלהם, מצודת פרדריקסבורג, סמוך לקרולסבורג. המצודה נותרה תחת חזקה דנית עד ל-1685, אז נמסרה לידי הכוחות הבריטים בגין חוב כספי, ושמה שונה למצודת רויאל. אולם הדנים הגיעו כבר ב-1661 כמאה וחמישים קילומטרים מזרחה, וקיבלו את רשותו של שליט אקרה, בתמורה לתשלום כספי, לבניית מצודה נוספת אשר נקראה על שמו של המלך כריסטיאן הרביעי, כריסטיאנבורג".
^ לארסן, 2014; פירוק התשתיות; "בעקבות לחץ מצד גורמים מסחריים בלונדון, התקיימה המכירה ב-31 בדצמבר 1849, וב-6 במרץ 1850 נמסרה מצודת כריסטיאנסבורג. ב-30 הורד הדגל מהמוצב הדני האחרון".
^ תורנטון, 1999; מלחמה ביערות: חוף הזהב; עמוד 66; "לא קיימת דוגמה יותר מוצלחת להמחשת השילוב המסובך שבין היריבות האירופאית והיריבות האפריקאית, מאשר מלחמות הקומנדה אשר התרחשו בשלהי המאה השבע עשרה. האינטרסים האירופאים המשיכו להתקיים גם לכל אורך המאה השמונה עשרה, וכן ניסיונותיהם להשפיע על הפוליטיקה האפריקאית לטובת מטרותיהם והבסת יריביהם. השליטים האפריקאים יכלו לשחק במשחק המניפולציות הזה, ועשו זאת, מהצד שלהם".
^ בריגס, 2014; אשים והדרום-מערב הרחוק; "למצודת גרוס-פרידריכסבורג יש היסטוריה קטנה יחסית מאחוריה, והיא אחת משתי המצודות הגרמניות הנמצאות בגאנה (השנייה היא מצודת דורותי המוחרבת, ליד אקווידה); היא נבנתה בידי חברת אפריקה-ברנדנבורג, אשר הגיעה יחסית מאוחר למאבק השליטה על חוף הזהב, בתור נציגה של הנסיך פרידריך וילהלם הראשון".
^ "ברנדנבורגר, חוף הזהב הפרוסי", מדינאי העולם, גאנה; אורכב מהמקור ב-16 באפריל 2013.
^ איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 1; "המנהג לערוך נישואים בין-גזעיים בחוף הזהב החל מיד לאחר שהאירופאים הראשונים החלו לסחור באזור במאה ה-17, והמשיך לאורך דורות נוספים עם ביטול העבדות ב-1803. השיטה הייתה מכונה ”סזארי”, או ”סליזארי” כאשר הדבר נגע להקמת בית משותף, והן המילה הן המנהג השתרשו מדרכיהם המוקדמות של הסוחרים הפורטוגזים אשר הגיעו למערב אפריקה".
^ איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 9; "מנהג הסזארי נמשך בחוף הזהב לפחות לאורך שלוש מאות, ובשל המגוון האתני המקומי, גם התבצע בצורות שונות. הסוחרים הפורטוגזים היו הראשונים להתחתן עם נשים ממשפחות מערב אפריקאיות, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש עשרה. כאשר האנגלים, ההולנדים והדנים, התיישבו בחוף הזהב במאה השבע עשרה, הם אימצו את המנהגים הפורטוגזים בעצמם"; "סזארי היה נפוץ בין נשות האקאן והפנטה לבין גברים הולנדים ואנגלים בתחנות מסחר באקרה, קייפ קוסט ואלמינה".
^ איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 9; "האמידות יותר מבין הנשים האפריקאיות החזיקו בעבדים, בתים אירופאים, רהיטים, זהב וכסף, וכן בכוח ובהשפעה רבה על הקהילות המקומיות שחיו באזורי החוף. לעיתים תכופות נהגו להתחתן עם מספר גברים אירופאים בזה אחר זה, וכאשר בעליהן מתו או עזבו את אפריקה, הן ירשו את רכושם ועבדיהם. ילדיהם קיבלו שמות אירופאים אך גודלו בידי משפחות אפריקאיות, ובחלוף הזמן החלו הגברים האירופאים להתחתן רק עם נשים ממוצא אירופי-אפריקאי".
^ איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 11; "אפילו מנהג הסזארי, על אף טבעו הפורטוגזי, חדר לממסד האפריקאי. האיחוד שהתקיים בין גברים אירופאים לנשים אפריקאיות הוכר באופן רשמי בידי השלטון המקומי, דבר שסייע למשפחות לשלב בחברה את צאצאי הזוג, בייחוד במקרים בהם הבעל האירופאי עזב או מת".
^ יאראק, 1986; "אחת הסוגיות המציקות ביותר בהיסטוריה של יחסי בני האשנטי עם האירופאים במאה התשע עשרה בחוף הזהב, הייתה המקור והחשיבות של ”מסמך אלמינה”, לכאורה אסמכתה כתובה לתשלום בסך שתי אונקיות זהב שבני האשנטי גבו מדי חודש מידי השלטונות ההולנדים באלמינה".
^ גראמברג, 1868; חוף הזהב; עמוד 395; "בתקופה האחרונה טירת סנט ג'ורג' והעיר הכושית של אלמינה ספגו התקפה נוספת מידי בני הדנקירה והפנטה, ונאלצנו להכריח את האוכלוסייה להכיר בסמכותנו באמצעות שימוש בכוח. המקרה התרחש לאור אסדרת הגבולות החדשה שנרקמה בין הממשלה ובין אנגליה, אשר קבעה כי אנחנו, בהתאם לפסקה הראשונה של אמנת לונדון מ-5 במרץ 1867, נמסור לאנגלים את כל השטחים שעל חוף גינאה ממזרח לנהר המתוק, נחל קטן הנשפך לתוך הים, ליד אלמינה, ומצד שני, האנגלים ימסרו את כל נחלותיהם ממערב לו".
^ אדהין, 1961; עמוד 10; "לאור המתח הרב ששרר באותה העת בחוף הזהב, ההסכם הכתוב הועבר למלך ב-13 בפברואר 1871, אשר העניק את כוח הייפוי שלו כעבור עשרה ימים, כך שב-25 בפברואר בשעה 11:00 בבוקר, הגיעו מצד אחד השרים ואן בוסה וגריק, ומהצד האחר וייס-אדמירל האריס, וחתמו על האמנה אשר העבירה את חוף הזהב לידי האנגלים, בתמורה לשיפוי עבור כל הבניינים ותכולתם, בסכום שייקבע במועד מאוחר יותר. ב-1 בינואר 1873 קיבלה הולנד סכום בסך 46,939.62 גילדרים, בנוסף לריבית".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 258; "בראשית דרכם כוננו ההולנדים מעין ממשלה מרוכזת בחוף גינאה דרך מינוי של ”גוברנור אחראי” ומועצת עוזריו. אף על פי שכותרת תפקידו של השליט שונתה מספר פעמים לאורך הזמן, בנוסף לשמותיה ותפקידיה של המועצה, אותם מוסדות תמיד ייצגו את המנהלה המרוכזת של חוף גינאה".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 263; "בהתאם להנחיה שהתקבלה ב-1675, הפך הדירקטור-גנרל גם למפקד העליון של הכוחות היבשתיים והימיים, והמנהל הראשי של הטריטוריות בקולוניה".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 258; "עד ל-1848 היה מושל המועצה הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר בקולוניה, עד שב-1847 הוקם בית משפט נפרד".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמודים 263–264; "באופן מעשי, החזיק הדירקטור-גנרל במנדט כפול, מאחר שמינויו אושר הן בידי הדירקטוריון של חברת הודו המערבית ההולנדית, והן בידי הסטאטן-חנראל; שבועתו נמסרה בפני שני המוסדות".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 262; "בין השנים 1621–1637 הוקמה הממשלה ההולנדית במערב אפריקה בתוך מצודת נסאו, מורי. לאחר הכיבוש ההולנדי של סנט ג'ורג' ד'אלמינה ב-1637, הפכה המצודה למקום מושבה החדש של הממשלה".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 262; "בעקבות התרחבות הטריטוריות ההולנדיות בשטחי אפריקה, בייחוד הכיבוש של סאו פאולו דה לואנדו וסאו טומה ב-1642, החליטה האספה של חברת הודו המערבית להפריד בין נחלותיה של הולנד לידי שתי ממשלות שונות. באמצעות מכתב שנשלח ב-19 באפריל 1642, מונה המפקד הראשי של גינאה לשליט של ”גינאה וכל השטחים התלויים בה החל מקאבו טרס פונטאס וכלה בקאבו לופז גונסלבס”; תואר הגוברנור שונה ל”דירקטור של החוף האפריקאי הצפוני”. הדירקטור נעזר במועצה שהורכבה מבכירי חברת הודו המערבית"; "הפיצול בתחומי השיפוט של גינאה, סאו טומה ולואנדו, הורחב אף מעבר לכך, כאשר החליטה אספת החברה לנתק את האי סאו טומה מתחום השיפוט של דירקטור החוף הדרומי בסאו פאולו דה לואנדו, ולמנות דירקטור נוסף".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 262; "בעקבות הכיבוש של לואנדה בידי הפורטוגזים ב-1648, השיבה חברת הודו המערבית את השליטה בסאו טומה לידי דירקטור החוף הצפוני ב-15 בספטמבר 1648. מאוחר יותר איבדו ההולנדים גם את סאו טומה לידי הפורטוגזים, ומאז נותרה השליטה ההולנדית באפריקה מוגבלת לחופה של גינאה ולאזורים הסובבים אותה".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמודים 262–263; "סמכות השיפוט של הדירקטור חנרל באלמינה הוגדרה במהלך היווסדותה של החברה, ופורסמה בשנית עם הקמת חברת מערב הודו השנייה: ”חופי אפריקה, החל מסיארה לאון, באופן בלעדי, עד לשלושים מעלות מדרום לקו המשווה, יחד עם כל האיים הנמצאים ביניהם”; באמצעות מסמך זה, השיבה החברה את טענתה לחזקה על כל השטחים הדרומיים של רצועת החוף המערבית של אפריקה, אשר אבדו ב-1648. עם זאת, לא הייתה זו דרישה רשמית לבעלות על תחום השיפוט באזור, אלא אמצעי שליטה במסחר ההולנדי שבו בלבד".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 264; "הדירקטור חנרל נעזר במועצה, אשר באותה העת הורכבה מהפיסקאל והנציבים. הדירקטור חנרל החזיק בכוח העיקרי, אולם היה מחויב להתייעץ עם חברי המועצה בענייני המנהלה, המסחר, המלחמה והמשפט".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 264; "כאשר מועצת הקולוניות של איי הודו המערביים ירשה את תפקידי הממשלה של חוף הזהב ההולנדי מחברת הודו המערבית ב-1791, הסדר המנהלתי של השלטון שמר על יציבותו".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 264; "לאחר 1795 הפכה הממשלה ההולנדית ליותר ויותר מרוכזת, בתהליך מסוכן למדי אשר נמשך עד להיווסדותה של ממלכת ארצות השפלה בשלהי 1813. לפיכך, בין השנים 1795–1815 שונה המבנה המנהלתי של הממשלה בחופי גינאה לעיתים תכופות, כאשר שמות התפקידים וסמכויותיהם הוחלפו מספר פעמים רב".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 265; "השינוי הארגוני הבא הגיע בדמות צו מלכותי מ-29 בנובמבר 1807, כאשר אחיו של הקיסר נפוליאון, לואי, הפך לשליט ארצות השפלה בתור מלכה של הולנד. הגוברנור-חנרל הפך לקומנדנט-חנרל ואסדרת ההנהלה החדשה הוכתבה ב-11 בינואר 1808".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 266; "הוראותיו של דנדלס נמסרו מידי הממשלה ההולנדית, והכילו שני רעיונות עיקריים. הראשון עסק בפיתוח הטריטוריות שבחוף גינאה בצורה כזו שיהפכו לקולוניות טרופיות מן המניין, בדומה לאיי הודו המערביים. השני עסק בסילוקו של הפוליטיקאי והגנרל המשפיע והמציק, ה. וו. דנדלס. דנדלס הפיח חיים בהנהלה ההולנדית שבג'אווה, איי הודו המזרחיים ההולנדים, בסביבות 1810, ואף היה אחראי למספר פרויקטי תשתית כמו הדרך הדואר הגדולה. לכן נשלח למערב אפריקה כשבידיו מנדט פתוח ותקציב גדול, אשר בעזרתם יוכל להוביל את הקולוניה ההולנדית אל תוך המאה התשע עשרה. מותו הפתאומי במאי 1818, שנתיים לאחר הגעתו, עצר את הפרויקט".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 266; "באמצעות צו מלכותי חדש מ-1 בנובמבר 1819, מספר שלושים ושניים, אשר נכנס לתוקף ב-1 ביולי 1820, הכתיבה הממשלה אסדרה חדשה עבור חוף הזהב ההולנדי. התקציב הכספי נחתך, מספר הבכירים והחיילים אשר הוצבו במושבה הופחת באופן משמעותי, ומרבית העבדים הוכרחו לפרוש לפנסיה. תואר הדירקטור-חנרל הורד בדרגה לקומנדר".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 273; "ב-1815 הוקם משרד חדש אשר פיקח על הכלכלה והחנויות, וכן שימש בתור קצין השיפוט או הפיסקאל, וסגן הנשיא של המועצה, בזמן שמזכיר הממשלה מילא את תפקיד הגזבר. ב-1819 שונה הסכם זה, ואותו משרד קיבל את סמכויות רואה החשבון, הפיסקאל, המזכיר, והגזבר, ובאופן רשמי, גם את הכותרת של כל התפקידים הללו".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 273; "המערכת המשפטית, אשר עסקה בעניינים אזרחיים ופליליים כאחד בהתאם לחוק ההולנדי, הייתה בידיהם של מספר משרדים, העיקרי מביניהם, בתקופתה של חברת הודו המערבית, ועד ל-1848, היה הפיסקאל. לאחר 1847, כאשר מבנה ההנהלה הפך למודרני יותר, שונה גם תפקידו של הפיסקאל לקצין הצדק".
^ דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 334; "בשלהי שנות החמישים של המאה השמונה עשרה, ניסו ההולנדים להפוך את ממשלת חוף הזהב למודרנית יותר בפעם האחרונה, ושינו את הכותרות המנהלתיות של ”מצודות” ל”מחוזות” על מנת להעניק להן גוון פוליטי ותחום שיפוטי רחבים יותר".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; קרב אלמינה; המתקפה הסופית של 1637; "הודות להתרחבות הכלכלית בין השנים 1625–1637, הצליחה חברת הודו המערבית להרחיב את כוחה הכלכלי במערב אפריקה ולהפוך את עצמה ליריבה חזקה יותר. יוהנס דה לאט חישב כי באותו הזמן שינעה החברה סחורות בשווי של כ-14 מיליון גילדרים ממערב אפריקה לרפובליקה, כאשר המשאב הדומיננטי ביותר היה זהב".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; קרב אלמינה; המתקפה הסופית של 1637; "מצב זה הכריח את חברת הודו המערבית לייבא אספקה קבועה של עבדים אפריקאים לאותו אזור, פן הקולוניות הברזילאיות ידעכו ויהפכו לחסרות ערך".
^ פוסטמה, 1990; מסחר ופוליטיקה על החוף האפריקאי; התפתחויות פוליטיות בחוף הזהב; עמודים 95–96; "באותו הזמן החל להופיע שינוי ניכר בדפוס המסחר ההולנדי, ככל הנראה כתוצאה מאותו בלאגן פוליטי. במאה השבע עשרה רכשו ההולנדים את מרבית עבדיהם בחוף העבדים, אולם מאוחר יותר החלו לרכוש כמויות גדולות של עבדים בחוף הזהב. ב-1726 הדירקטור-חנרל מטעם חברת הודות המערבית דיווח כי ”חוף הזהב הפך לחוף העבדים”; כבר ב-1705 נכתב בדו"ח של חברת הודו המערבית כי ”חוף הזהב הפך באופן מוחלט לחוף עבדים. המקומיים אינם מתאמצים להשיג זהב יותר, אלא נלחמים אחד בשני בכדי ללכוד עבדים, ואינם טורחים אפילו לסטות מהדרכים הראשיות לשם כך”. הרשויות בחברת הודו המערבית לא היו מרוצות מהשינוי המסחרי שנעשה, מאחר שחשבו שהוא פגע ברווחים שהפיקו משוק הזהב. במשך מספר שנים ניסו להעביר את שוקי העבדים לחוף העבדים, ובשל כך מעט סוחרים קיבלו את משלוחיהם האנושיים באלמינה בין השנים 1708–1724. אך בטווח הארוך לא השתנה דבר, מאחר שייצוא הזהב מאפריקה החל לדעוך במהירות והדרישה לעבדים התגברה אל תוך המאה השמונה עשרה".
^ פוסטמה, 1990; קוראסאו ומסחר האסיאנטו; עמוד 26; "אובדנה של ברזיל אולי עשוי היה לסיים את השתתפות ההולנדים במסחר העבדים אילולא הצליחה למצוא חברת הודו המערבית שווקים חדשים עבור סחורתה האנושית".
^ פוסטמה, 1990; קוראסאו ומסחר האסיאנטו; ההולנדים נכנסים למסחר האסיאנטו; עמוד 33; "בדומה לקודמיהם, גרילו ולומלין נאלצו להסתמך על אירופאים צפוניים בכדי לשנע את עבדיהם למערב. תחילה חתמו על חוזים עם חברת אפריקה המלכותית האנגלית ועם חברת הודו המערבית ההולנדית, בכדי להשיג את העבדים הנחוצים, אולם בחלוף הזמן החלו לפנות יותר ויותר לצד ההולנדי".
^ פוסטמה, 1990; קולוניות המטעים ההולנדיות תחת המונופול של חברת הודו המערבית ההולנדית; ראשית המושבה בסורינאם; עמוד 179; "במהלך השנתיים שקדמו למתקפת קאריב ניסתה חברת הודו המערבית בפעם הראשונה לספק עבדים חדשים לקולוניה. אחת מספינות החברה הוקצתה לסורינאם ב-1677, וכעבור שנה שלושה סוחרי עבדים הוקצו גם הם למושבה".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; משימתו של יוהאן ואן סייפהאוזה; "לא היה זה צירוף מקרים, אפוא, שהמסחר הגיע לשפל היסטורי ב-1701, עם אספקת זהב בשווי של כ-530 מארקים בלבד, השווים בערך לכ-178,080 גילדרים".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; וילם דה לה פלמה וציד העבדים; "בזמן שהמסחר בזהב המשיך להתדרדר מבחינה כמותית, המסחר בעבדים רק גדל. צמיחה זו נבעה מפעילותם של בני האשנטי, אשר הביאה את חוף הזהב למצב של מלחמה. ב-1705 כתב דה לה פלמה כי המלחמה אפילו עוררה ציד עבדים".
^ פוסטמה, 1990; נפח ייצוא העבדים ומקורם; מקור העבדים בשוק החופשי; עמוד 124; "כאמור, אלמינה הייתה באופן מובהק מייצאת העבדים הגדולה ביותר כמעט בכל תקופה שתועדה, וככל הנראה הייתה אחראית ליותר משליש מסך ייצוא העבדים הכולל".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; וילם דה לה פלמה וציד העבדים; "דה לה פלמה חשש כי הצרפתים ינסו להשתלט על שוק העבדים בפידה, ושלח את יאקוב ואן דן ברוק לשם ב-1703 על מנת למצוא את הדרך הטובה ביותר להקים במקום תחנת מסחר. אף על פי שחברת הודו המערבית לא הצליחה להקים תחנה בלעדית, המסחר באזור המשיך לפעול באופן חלק".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; וילם דה לה פלמה וציד העבדים; "מאוכזב מהמחסור בכוח אדם מוכשר ובעל יכולת בחוף הזהב, וכן מחוסר הסדר האזורי, הגיש דה לה פלמה את התפטרותו בספטמבר 1705"; "בטרם הוסדר העניין, דה לה פלמה מת בהתקף זעם אחרון".
^ דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; שיקום שוק הזהב תחת פיטר נויטס; "לאחר מדיניותו של דה לא פלמה, הפכה החייאת שוק הזהב לעדיפות הראשונה של הדירקטור-גנרל פיטר נויטס ושל חברת הודו המערבית ההולנדית".
^ פוסטמה, 1990; נפח ייצוא העבדים ומקורם; מקור העבדים בשוק החופשי; עמוד 123; "הרוב המוחלט של ספינות העבדים בדוגמה הנראית לעיל היה בבעלות חברת המסחר מידלבורג, אשר הייתה ללא כל ספק הגדולה ביותר מבין חברות מסחר העבדים בשוק החופשי של הרפובליקה ההולנדית".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 6; "מעט לאחר הגעתו של חנרל דנדלס, ב-1816, שתלו שני בניו מטע קטן ליד סימבו, לו קראו השחר הכתום. לפי הצהרותיהם של אישים אשר עדיין חיים כיום, נהרס המטע כתוצאה מהזנחה".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 7; "מאוחר יותר ניסה החנרל לרכוש שלוש מאות עבדים מאימפריית האשנטי, ולהעניק להם את חירותם לאחר שיעבדו עבורו".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 7; "אף אחת מהתוכניות הללו לא הצליחה יותר מהאחרת, אולי בשל הקשיים הרבים אשר הופיעו עוד לפני שבכלל התחילו. בריחתם של העבדים הייתה מובטחת, ככל הנראה מפני שהיו עצלנים מדי מכדי לעבוד".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 7; "בתקופה מאוחרת יותר, ב-1845 וב-1847, פתחה הממשלה ההולנדית בניסיון להקים מכרה זהב. התוצאה הייתה הגרועה ביותר. בשנה הראשונה נשלחו הדירקטור, שלושה מהנדסים ותשעה עובדי כפיים, אולם רגישותם לאקלים האפריקאי הובילה במהרה למותם של שני מהנדסים וכל תשעת העובדים, בטרם התחילה העבודה, כך שהדירקטור והמהנדס ששרדו שבו לאירופה מבלי שעשו דבר".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמודים 7–8; "המשלחת השנייה מ-1847 לא זכתה לגורל מוצלח יותר. אחד עשרה עובדי כפיים מתו, מתוך השלושה עשר שנשלחו. בשל כך החליטה הממשלה ההולנדית, בייחוד לאור כמות האובדנות הגדולה וסכומי הכסף הרחבים שבוזבזו, להפסיק לאלתר את המשך הניסיונות להקמת מכרה הזהב".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 8; "לאחרונה, הציעה הממשלה להקים מטע כותנה בסביבת אלמינה. לצורך הדבר הובא לה רוצ'ה ויארה, הנחשב למומחה בתחום, מבאלי עד לחוף אפריקה; אולם נאמר שאותו אדון רימה את הממשלה, וכי מעולם לא עסק בשתילת כותנה בברזיל, אלא עבד בתור מורה של ילדים. בכל מקרה, השתלשלות האירועים נותרת לא ידועה. אבל לה רוצ'ה ויארה, אשר בארץ ביתו רגילים האנשים להעניק יחס עבדותי לכושים, לא התאים בשום צורה לעבודה עם כוח העמל של הכושים החופשיים באפריקה"; "בסופו של דבר לא הצליח להשיג עוד עובדים כלל".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 9; "ב-1848 נעשה ניסיון לגדל טבק בגני הממשלה באלמינה, אך האדמה במקום היא אולי הגרועה ביותר בכל החוף המערבי של אפריקה. בגלל הסיבה הזו בלבד, אף על פי שהיו סיבות רבות אחרות, הפרויקט נכשל".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 9; "ניסיון נוסף לגדל טבק התבצע בסימבו, במרחק הליכה של שעתיים מאלמינה. לדעת המומחים, הטבק שגודל במקום היה מאיכות מצוינת, וייתכן כי המוצר היה מוצא לעצמו שוק טוב, אלמלא נפסקה העבודה בשל עצלנותם וחוסר רצונם של המקומיים לעבוד".
^ נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 11; "ישנם רק שני מקרים ידועים של מפעלים מוצלחים. הראשון, מטע קפה שני מיסיונרים מבזל, באקרופונג, במרחק כמה ימים מהחוף. השני, מטע קפה נוסף אשר הוקם לאחרונה במיירה, בבעלותו של מר. לוטרודט, אדם צבעוני, אשר אדמותיו נתמכות בידי עבדים".
^ "הולנד מחזירה את ראשו של מלך גאנה", תאגיד השידור הבריטי, 23 ביולי 2009; אורכב מהמקור ב-30 במאי 2012.
^ "ביקור רשמי של נסיך אורנג' והנסיכה מקסימה בגאנה", אתר בית המלוכה, 14 באפריל 2002; אורכב מהמקור ב-22 במאי 2013.
^ "ביקור המלוכה של זוג הנסיכים הסתיים באופן מוצלח", ארכיון אן-אר-סי, 18 באפריל 2002; אורכב מהמקור ב-24 באפריל 2013.

[1] אדהין, 1961; עמוד 6; "תחת ההסכם שנחתם ב-17 בפברואר 1872, הועבר חוף הזהב לאנגליה ב-6 באפריל אותה שנה. בין הדברים שנכתבו בהצהרה, ”מצבה המדאיג של ההתנהלות בחופי גינאה מזה שנים רבות משכה את תשומת לבו של המלך. רצונו של הוד מעלתו הוא להבטיח שלום ורגיעה במקומות הללו, אשר כיום אינם קיימים באף נחלה הולנדית”; כבר בזמן כתיבת האמנה הזו נראה כי ההולנדים ניצבו בפני קשיים עליהם לא יכלו להתגבר, דבר שככל הנראה תרם להחלטתם לוותר על החזקה באזור כולו".

[2] להורל, 1995; מגע אירופאי ראשוני וסחר בעבדים; עמוד 9; "הפורטוגזים היו הראשונים לדרוך במקום. עד 1471, תחת חסותו של הנסיך אנריקה הספן, הם הגיעו לאזור אשר עתיד היה להיקרא בשם חוף הזהב. האירופאים הכירו את המקום בשל מחצבי הזהב שבו, אשר הגיעו עד לצפון אפריקה המוסלמית דרך נתיבי מסחר בסהרה. המקום משך את תשומת לבם של הפורטוגזים בשל הדרישה ההולכת וגוברת לזהב, שנהב ופלפל, עד שב-1482 בנו את תחנת המסחר הקבועה הראשונה של האימפריה הפורטוגזית בחוף המערבי, כיום גאנה. אותו מבצר, מצודת אלמינה, אשר נבנה על מנת להגן על המסחר הפורטוגזי מפני מתחרים אירופאים ואפריקאים עוינים, עדיין עומד על תילו".

[:0-3] ¹ ² דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; חלוצי הספנות ההולנדית במערב אפריקה; ברנט אריקס; "לאחר שב-1590 הפליג רב החובל ההולנדי ברנט אריקס מנמל אנקהאוזן, בכוונה להגיע לחוף הברזילאי ולהעמיס את ספינתו בסוכר, נאלץ לעצור לחופי גינאה לאחר שהספינה, אשר הייתה מאוישת בשלושים ושישה אנשי צוות, ספגה נזק כבד. שם, ב-1591, נפל לידי הפורטוגזים, אשר ראו בנוכחותו ההולנדית הסגת גבול והפרה של מונופול המסחר שלהם. במהלך תקופת השבי בת השנתיים בה שהה על אי הסוכר סאו טומה, למד היטב את דרכיהם של הפורטוגזים בחוף הזהב ובמערב אפריקה, וכאשר הצליח לשוב לרפובליקה במרץ 1593, שכנע מספר סוחרים באנקהאוזן להוציא משלחת לחוף הזהב"; "משימתו השאפתנית התגלתה כסיפור הצלחה גדול: כעבור תשעה חודשים, שב בידיים מלאות בזהב, שנהב ופלפל. מסעו המוצלח של ברנט אריקס, כמו כן, היווה את גילויה ההולנדי המיידי של מערב אפריקה".

[4] מארס, 1602; על הכוח והחוזק של טירת דה מינה והמסחר שיגיע עמה; עמוד 224; "אך מאחר שהאדם ההולנדי גמר אומר בלבו לדרוך על האדמה הזו, החליט הפורטוגזי לברוח עם בואו, והוא אינו מעז לחזור לשם, כך שאפילו אם אותם המקומות והערים ייפלו חזרה לידיהם מפעם לפעם, וגם אם ההולנדים היו מאבדים את הטירה דה מינה, עדיין הייתה בידיהם יותר סמכות על הארץ, מאשר מה שהיה או יהיה בידי הפורטוגזים במשך כל חייהם".

[5] דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; לקראת חברה אטלנטית מאוחדת; "על אף הצלחתם, הסוחרים ההולנדים אשר הפליגו תחת דגלם הפרטי הבינו כי תוכניתם להשתלט על הטריטוריה הפורטוגזית שמעבר לים לא תוכל להתגשם בעזרתן של חברות משא פרטיות. בשל כך התאגדו סוחרי העיר אמסטרדם ב-1600 והקימו את חברת גינאה, אשר נועדה לעמוד תחת ההתקפות הפורטוגזיות, ולסלק מדרכה תחרות נוספת".

[6] דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; המאבק נגד האימפריה הספרדית-פורטוגזית; "ההולנדים ראו בכך הפרה עוינת של הפסקת האש של תריסר השנים ופנו לסטאטן חנראל"; "ב-1611 שלח הסטאטן חנראל משלחת לחוף הזהב בראשות ג'ייקוב אדריאנס קלנטיוס, בכדי להשגיח על האינטרסים ההולנדים במערב אפריקה. כעבור שנה נבנה המבצר ההולנדי הראשון במורי, מצודת נסאו, אשר היה הלב הפועם של הולנד בחוף הזהב עד לכיבושה של מצודת אלמינה מידי הפורטוגזים".

[7] דלפלייר, 2004; היסטוריה; קרב אלמינה; המאבק ההולנדי: כישלון הגרוט דזין; "על מנת להשיג שליטה בייצוא הזהב של מערב האפריקה, החליט ב-1623 חבר המנהלים של חברת הודו המערבית ההולנדית, לפתוח במבצע צבאי קטן באלמינה. עם זאת, ההגנה על המצודה נתפשה בעיניהם כחזקה מדי. תקיפת תחנת העבדים בסאו פאולו דה לואנדה נראתה כמו מהלך סביר יותר. כמו כן, העדיפו מרבית המנהלים ליזום מתקפה בקנה מידה רחב יותר כנגד מושבותיה האחרות של פורטוגל, כגון ברזיל ואנגולה. אולם אנשי החברה הבינו במהרה כי המערכה על ברזיל תיכשל עוד בטרם תתחיל, אם לא תיקטע קודם לכן אספקת העבדים האפריקאית. רק בשלב מאוחר יותר, החליטו, ינסו לתקוף את מצודת סאו ג'ורג' דה מינה".

[8] גרהאם, אסה, 2001; עבדות, מורשת ותיירות בגאנה; עמודים 34–35; "אף על פי שההולנדים המשיכו לבנות מצודות מבוצרות באזור חוף הזהב, הם לא פסקו במרדפם אחר הפורטוגזים. ב-1625, תקפו את מצודת אלמינה הפורטוגזית, אך נכשלו לכבוש אותה. מאוחר יותר חזרו שוב, ב-1637, והצליחו לקחת אותה מידיהם. תקיפות הולנדיות נוספות המשיכו להכות במבצרים הפורטוגזים, ועד ל-1642, נכבשו כל העמדות הפורטוגזיות בחוף הזהב, ונוכחותם נעלמה לחלוטין מהאזור".

[9] דלפלייר, 2004; היסטוריה; הרפובליקה ומערב אפריקה לפני 1624; חברת הודו המערבית ההולנדית הראשונה; "ב-3 ביוני 1621, הסכים הסטאטן-חנראל לקונספט של הפטנט החדש, וחברת הודו המערבית ההולנדית הפכה למציאות. תוקף הסמכות שהוענקה לה הוגבל לעשרים וארבע שנים, שבסופן היה אמור הפרלמנט להחליט האם להאריך אותו. החברה החזיקה במונופול על כל הזירה האטלנטית, וכלל ההחלטות הנוגעות להקמת בריתות, קבלת זכויות לחוזי מסחר בלעדיים, מתן דין צדק, בניית קולוניות ואחזקת הכוחות הצבאיים שבהן, היו נתונות בידיה".

[10] וירטה, 2018; כמו עכביש ברשת; "בזמן שנמצאו מעבר לים, לא נחשבו אינדיבידואלים לשחקנים כלכליים הבקיאים בנתיבי מסר, שווקים וכלים פיננסים בלבד, אלא גם לחלקים המרכיבים מבנה חברתי גדול יותר. מבנים חברתיים שונים חיברו בין העולם האירופאי לעולם שמעבר לאוקיינוסים, תוך כדי הענקת הזדמנויות והצבת מגבלות בעת ובעונה אחת. בשל כך, יזמות לא נתפשה כמאמץ אינדיבידואלי טהור, אלא יותר בתור תופעה אשר הייתה מוטמעת במהות החברה".

[11] הייר, 2011; מצודת ויטסן בטקוראדי 1659–1774; "המבנה האירופאי הראשון שנבנה בטקוראדי היה שוודי, והוקם ב-1653 בידי הפיסקל לשעבר, או המנהל הראשי, של חברת הודו המערבית ההולנדית בחוף הזהב, הנדריק קרלוף"

[12] הייר, 2011; מצודת ויטסן בטקוראדי 1659–1774; "העמדה השוודית נכבשה ב-1657 בידי כוח המשלחת הדנית, אשר הובל בידי אותו הנדריק קרלוף, אשר ייסד את המצודה השוודית בעצמו, בטרם העביר את נאמנותו מהצד השוודי לצד הדני. המצודה סופחה בידי ההולנדים ב-1659, אשר שינו את שמה למצודת ויטסן מיד לאחר מכן".

[13] לארסן, 2014; דנמרק על חוף הזהב; "בשלהי 1659 הגיעה הקולוניה הדנית להסכם עם המלך המקומי, פטו, בנוגע להקמת מבצר משלהם, מצודת פרדריקסבורג, סמוך לקרולסבורג. המצודה נותרה תחת חזקה דנית עד ל-1685, אז נמסרה לידי הכוחות הבריטים בגין חוב כספי, ושמה שונה למצודת רויאל. אולם הדנים הגיעו כבר ב-1661 כמאה וחמישים קילומטרים מזרחה, וקיבלו את רשותו של שליט אקרה, בתמורה לתשלום כספי, לבניית מצודה נוספת אשר נקראה על שמו של המלך כריסטיאן הרביעי, כריסטיאנבורג".

[14] לארסן, 2014; פירוק התשתיות; "בעקבות לחץ מצד גורמים מסחריים בלונדון, התקיימה המכירה ב-31 בדצמבר 1849, וב-6 במרץ 1850 נמסרה מצודת כריסטיאנסבורג. ב-30 הורד הדגל מהמוצב הדני האחרון".

[15] תורנטון, 1999; מלחמה ביערות: חוף הזהב; עמוד 66; "לא קיימת דוגמה יותר מוצלחת להמחשת השילוב המסובך שבין היריבות האירופאית והיריבות האפריקאית, מאשר מלחמות הקומנדה אשר התרחשו בשלהי המאה השבע עשרה. האינטרסים האירופאים המשיכו להתקיים גם לכל אורך המאה השמונה עשרה, וכן ניסיונותיהם להשפיע על הפוליטיקה האפריקאית לטובת מטרותיהם והבסת יריביהם. השליטים האפריקאים יכלו לשחק במשחק המניפולציות הזה, ועשו זאת, מהצד שלהם".

[16] בריגס, 2014; אשים והדרום-מערב הרחוק; "למצודת גרוס-פרידריכסבורג יש היסטוריה קטנה יחסית מאחוריה, והיא אחת משתי המצודות הגרמניות הנמצאות בגאנה (השנייה היא מצודת דורותי המוחרבת, ליד אקווידה); היא נבנתה בידי חברת אפריקה-ברנדנבורג, אשר הגיעה יחסית מאוחר למאבק השליטה על חוף הזהב, בתור נציגה של הנסיך פרידריך וילהלם הראשון".

[17] "ברנדנבורגר, חוף הזהב הפרוסי", מדינאי העולם, גאנה; אורכב מהמקור ב-16 באפריל 2013.

[18] איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 1; "המנהג לערוך נישואים בין-גזעיים בחוף הזהב החל מיד לאחר שהאירופאים הראשונים החלו לסחור באזור במאה ה-17, והמשיך לאורך דורות נוספים עם ביטול העבדות ב-1803. השיטה הייתה מכונה ”סזארי”, או ”סליזארי” כאשר הדבר נגע להקמת בית משותף, והן המילה הן המנהג השתרשו מדרכיהם המוקדמות של הסוחרים הפורטוגזים אשר הגיעו למערב אפריקה".

[19] איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 9; "מנהג הסזארי נמשך בחוף הזהב לפחות לאורך שלוש מאות, ובשל המגוון האתני המקומי, גם התבצע בצורות שונות. הסוחרים הפורטוגזים היו הראשונים להתחתן עם נשים ממשפחות מערב אפריקאיות, בשלהי המאה החמש עשרה ובראשית המאה השש עשרה. כאשר האנגלים, ההולנדים והדנים, התיישבו בחוף הזהב במאה השבע עשרה, הם אימצו את המנהגים הפורטוגזים בעצמם"; "סזארי היה נפוץ בין נשות האקאן והפנטה לבין גברים הולנדים ואנגלים בתחנות מסחר באקרה, קייפ קוסט ואלמינה".

[20] איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 9; "האמידות יותר מבין הנשים האפריקאיות החזיקו בעבדים, בתים אירופאים, רהיטים, זהב וכסף, וכן בכוח ובהשפעה רבה על הקהילות המקומיות שחיו באזורי החוף. לעיתים תכופות נהגו להתחתן עם מספר גברים אירופאים בזה אחר זה, וכאשר בעליהן מתו או עזבו את אפריקה, הן ירשו את רכושם ועבדיהם. ילדיהם קיבלו שמות אירופאים אך גודלו בידי משפחות אפריקאיות, ובחלוף הזמן החלו הגברים האירופאים להתחתן רק עם נשים ממוצא אירופי-אפריקאי".

[21] איפסן, 2015; הקדמה: אבותיה של סוורין; עמוד 11; "אפילו מנהג הסזארי, על אף טבעו הפורטוגזי, חדר לממסד האפריקאי. האיחוד שהתקיים בין גברים אירופאים לנשים אפריקאיות הוכר באופן רשמי בידי השלטון המקומי, דבר שסייע למשפחות לשלב בחברה את צאצאי הזוג, בייחוד במקרים בהם הבעל האירופאי עזב או מת".

[22] יאראק, 1986; "אחת הסוגיות המציקות ביותר בהיסטוריה של יחסי בני האשנטי עם האירופאים במאה התשע עשרה בחוף הזהב, הייתה המקור והחשיבות של ”מסמך אלמינה”, לכאורה אסמכתה כתובה לתשלום בסך שתי אונקיות זהב שבני האשנטי גבו מדי חודש מידי השלטונות ההולנדים באלמינה".

[23] גראמברג, 1868; חוף הזהב; עמוד 395; "בתקופה האחרונה טירת סנט ג'ורג' והעיר הכושית של אלמינה ספגו התקפה נוספת מידי בני הדנקירה והפנטה, ונאלצנו להכריח את האוכלוסייה להכיר בסמכותנו באמצעות שימוש בכוח. המקרה התרחש לאור אסדרת הגבולות החדשה שנרקמה בין הממשלה ובין אנגליה, אשר קבעה כי אנחנו, בהתאם לפסקה הראשונה של אמנת לונדון מ-5 במרץ 1867, נמסור לאנגלים את כל השטחים שעל חוף גינאה ממזרח לנהר המתוק, נחל קטן הנשפך לתוך הים, ליד אלמינה, ומצד שני, האנגלים ימסרו את כל נחלותיהם ממערב לו".

[24] אדהין, 1961; עמוד 10; "לאור המתח הרב ששרר באותה העת בחוף הזהב, ההסכם הכתוב הועבר למלך ב-13 בפברואר 1871, אשר העניק את כוח הייפוי שלו כעבור עשרה ימים, כך שב-25 בפברואר בשעה 11:00 בבוקר, הגיעו מצד אחד השרים ואן בוסה וגריק, ומהצד האחר וייס-אדמירל האריס, וחתמו על האמנה אשר העבירה את חוף הזהב לידי האנגלים, בתמורה לשיפוי עבור כל הבניינים ותכולתם, בסכום שייקבע במועד מאוחר יותר. ב-1 בינואר 1873 קיבלה הולנד סכום בסך 46,939.62 גילדרים, בנוסף לריבית".

[25] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 258; "בראשית דרכם כוננו ההולנדים מעין ממשלה מרוכזת בחוף גינאה דרך מינוי של ”גוברנור אחראי” ומועצת עוזריו. אף על פי שכותרת תפקידו של השליט שונתה מספר פעמים לאורך הזמן, בנוסף לשמותיה ותפקידיה של המועצה, אותם מוסדות תמיד ייצגו את המנהלה המרוכזת של חוף גינאה".

[26] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 263; "בהתאם להנחיה שהתקבלה ב-1675, הפך הדירקטור-גנרל גם למפקד העליון של הכוחות היבשתיים והימיים, והמנהל הראשי של הטריטוריות בקולוניה".

[27] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 258; "עד ל-1848 היה מושל המועצה הסמכות המשפטית הגבוהה ביותר בקולוניה, עד שב-1847 הוקם בית משפט נפרד".

[28] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמודים 263–264; "באופן מעשי, החזיק הדירקטור-גנרל במנדט כפול, מאחר שמינויו אושר הן בידי הדירקטוריון של חברת הודו המערבית ההולנדית, והן בידי הסטאטן-חנראל; שבועתו נמסרה בפני שני המוסדות".

[29] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 262; "בין השנים 1621–1637 הוקמה הממשלה ההולנדית במערב אפריקה בתוך מצודת נסאו, מורי. לאחר הכיבוש ההולנדי של סנט ג'ורג' ד'אלמינה ב-1637, הפכה המצודה למקום מושבה החדש של הממשלה".

[30] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 262; "בעקבות התרחבות הטריטוריות ההולנדיות בשטחי אפריקה, בייחוד הכיבוש של סאו פאולו דה לואנדו וסאו טומה ב-1642, החליטה האספה של חברת הודו המערבית להפריד בין נחלותיה של הולנד לידי שתי ממשלות שונות. באמצעות מכתב שנשלח ב-19 באפריל 1642, מונה המפקד הראשי של גינאה לשליט של ”גינאה וכל השטחים התלויים בה החל מקאבו טרס פונטאס וכלה בקאבו לופז גונסלבס”; תואר הגוברנור שונה ל”דירקטור של החוף האפריקאי הצפוני”. הדירקטור נעזר במועצה שהורכבה מבכירי חברת הודו המערבית"; "הפיצול בתחומי השיפוט של גינאה, סאו טומה ולואנדו, הורחב אף מעבר לכך, כאשר החליטה אספת החברה לנתק את האי סאו טומה מתחום השיפוט של דירקטור החוף הדרומי בסאו פאולו דה לואנדו, ולמנות דירקטור נוסף".

[31] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 262; "בעקבות הכיבוש של לואנדה בידי הפורטוגזים ב-1648, השיבה חברת הודו המערבית את השליטה בסאו טומה לידי דירקטור החוף הצפוני ב-15 בספטמבר 1648. מאוחר יותר איבדו ההולנדים גם את סאו טומה לידי הפורטוגזים, ומאז נותרה השליטה ההולנדית באפריקה מוגבלת לחופה של גינאה ולאזורים הסובבים אותה".

[32] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמודים 262–263; "סמכות השיפוט של הדירקטור חנרל באלמינה הוגדרה במהלך היווסדותה של החברה, ופורסמה בשנית עם הקמת חברת מערב הודו השנייה: ”חופי אפריקה, החל מסיארה לאון, באופן בלעדי, עד לשלושים מעלות מדרום לקו המשווה, יחד עם כל האיים הנמצאים ביניהם”; באמצעות מסמך זה, השיבה החברה את טענתה לחזקה על כל השטחים הדרומיים של רצועת החוף המערבית של אפריקה, אשר אבדו ב-1648. עם זאת, לא הייתה זו דרישה רשמית לבעלות על תחום השיפוט באזור, אלא אמצעי שליטה במסחר ההולנדי שבו בלבד".

[33] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 264; "הדירקטור חנרל נעזר במועצה, אשר באותה העת הורכבה מהפיסקאל והנציבים. הדירקטור חנרל החזיק בכוח העיקרי, אולם היה מחויב להתייעץ עם חברי המועצה בענייני המנהלה, המסחר, המלחמה והמשפט".

[34] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 264; "כאשר מועצת הקולוניות של איי הודו המערביים ירשה את תפקידי הממשלה של חוף הזהב ההולנדי מחברת הודו המערבית ב-1791, הסדר המנהלתי של השלטון שמר על יציבותו".

[35] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 264; "לאחר 1795 הפכה הממשלה ההולנדית ליותר ויותר מרוכזת, בתהליך מסוכן למדי אשר נמשך עד להיווסדותה של ממלכת ארצות השפלה בשלהי 1813. לפיכך, בין השנים 1795–1815 שונה המבנה המנהלתי של הממשלה בחופי גינאה לעיתים תכופות, כאשר שמות התפקידים וסמכויותיהם הוחלפו מספר פעמים רב".

[36] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 265; "השינוי הארגוני הבא הגיע בדמות צו מלכותי מ-29 בנובמבר 1807, כאשר אחיו של הקיסר נפוליאון, לואי, הפך לשליט ארצות השפלה בתור מלכה של הולנד. הגוברנור-חנרל הפך לקומנדנט-חנרל ואסדרת ההנהלה החדשה הוכתבה ב-11 בינואר 1808".

[37] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 266; "הוראותיו של דנדלס נמסרו מידי הממשלה ההולנדית, והכילו שני רעיונות עיקריים. הראשון עסק בפיתוח הטריטוריות שבחוף גינאה בצורה כזו שיהפכו לקולוניות טרופיות מן המניין, בדומה לאיי הודו המערביים. השני עסק בסילוקו של הפוליטיקאי והגנרל המשפיע והמציק, ה. וו. דנדלס. דנדלס הפיח חיים בהנהלה ההולנדית שבג'אווה, איי הודו המזרחיים ההולנדים, בסביבות 1810, ואף היה אחראי למספר פרויקטי תשתית כמו הדרך הדואר הגדולה. לכן נשלח למערב אפריקה כשבידיו מנדט פתוח ותקציב גדול, אשר בעזרתם יוכל להוביל את הקולוניה ההולנדית אל תוך המאה התשע עשרה. מותו הפתאומי במאי 1818, שנתיים לאחר הגעתו, עצר את הפרויקט".

[38] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 266; "באמצעות צו מלכותי חדש מ-1 בנובמבר 1819, מספר שלושים ושניים, אשר נכנס לתוקף ב-1 ביולי 1820, הכתיבה הממשלה אסדרה חדשה עבור חוף הזהב ההולנדי. התקציב הכספי נחתך, מספר הבכירים והחיילים אשר הוצבו במושבה הופחת באופן משמעותי, ומרבית העבדים הוכרחו לפרוש לפנסיה. תואר הדירקטור-חנרל הורד בדרגה לקומנדר".

[39] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 273; "ב-1815 הוקם משרד חדש אשר פיקח על הכלכלה והחנויות, וכן שימש בתור קצין השיפוט או הפיסקאל, וסגן הנשיא של המועצה, בזמן שמזכיר הממשלה מילא את תפקיד הגזבר. ב-1819 שונה הסכם זה, ואותו משרד קיבל את סמכויות רואה החשבון, הפיסקאל, המזכיר, והגזבר, ובאופן רשמי, גם את הכותרת של כל התפקידים הללו".

[40] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 273; "המערכת המשפטית, אשר עסקה בעניינים אזרחיים ופליליים כאחד בהתאם לחוק ההולנדי, הייתה בידיהם של מספר משרדים, העיקרי מביניהם, בתקופתה של חברת הודו המערבית, ועד ל-1848, היה הפיסקאל. לאחר 1847, כאשר מבנה ההנהלה הפך למודרני יותר, שונה גם תפקידו של הפיסקאל לקצין הצדק".

[41] דורטמונט, סמית, 2007; המנהלה ההולנדית והמערכת המשפטית; עמוד 334; "בשלהי שנות החמישים של המאה השמונה עשרה, ניסו ההולנדים להפוך את ממשלת חוף הזהב למודרנית יותר בפעם האחרונה, ושינו את הכותרות המנהלתיות של ”מצודות” ל”מחוזות” על מנת להעניק להן גוון פוליטי ותחום שיפוטי רחבים יותר".

[42] דלפלייר, 2004; היסטוריה; קרב אלמינה; המתקפה הסופית של 1637; "הודות להתרחבות הכלכלית בין השנים 1625–1637, הצליחה חברת הודו המערבית להרחיב את כוחה הכלכלי במערב אפריקה ולהפוך את עצמה ליריבה חזקה יותר. יוהנס דה לאט חישב כי באותו הזמן שינעה החברה סחורות בשווי של כ-14 מיליון גילדרים ממערב אפריקה לרפובליקה, כאשר המשאב הדומיננטי ביותר היה זהב".

[43] דלפלייר, 2004; היסטוריה; קרב אלמינה; המתקפה הסופית של 1637; "מצב זה הכריח את חברת הודו המערבית לייבא אספקה קבועה של עבדים אפריקאים לאותו אזור, פן הקולוניות הברזילאיות ידעכו ויהפכו לחסרות ערך".

[44] פוסטמה, 1990; מסחר ופוליטיקה על החוף האפריקאי; התפתחויות פוליטיות בחוף הזהב; עמודים 95–96; "באותו הזמן החל להופיע שינוי ניכר בדפוס המסחר ההולנדי, ככל הנראה כתוצאה מאותו בלאגן פוליטי. במאה השבע עשרה רכשו ההולנדים את מרבית עבדיהם בחוף העבדים, אולם מאוחר יותר החלו לרכוש כמויות גדולות של עבדים בחוף הזהב. ב-1726 הדירקטור-חנרל מטעם חברת הודות המערבית דיווח כי ”חוף הזהב הפך לחוף העבדים”; כבר ב-1705 נכתב בדו"ח של חברת הודו המערבית כי ”חוף הזהב הפך באופן מוחלט לחוף עבדים. המקומיים אינם מתאמצים להשיג זהב יותר, אלא נלחמים אחד בשני בכדי ללכוד עבדים, ואינם טורחים אפילו לסטות מהדרכים הראשיות לשם כך”. הרשויות בחברת הודו המערבית לא היו מרוצות מהשינוי המסחרי שנעשה, מאחר שחשבו שהוא פגע ברווחים שהפיקו משוק הזהב. במשך מספר שנים ניסו להעביר את שוקי העבדים לחוף העבדים, ובשל כך מעט סוחרים קיבלו את משלוחיהם האנושיים באלמינה בין השנים 1708–1724. אך בטווח הארוך לא השתנה דבר, מאחר שייצוא הזהב מאפריקה החל לדעוך במהירות והדרישה לעבדים התגברה אל תוך המאה השמונה עשרה".

[45] פוסטמה, 1990; קוראסאו ומסחר האסיאנטו; עמוד 26; "אובדנה של ברזיל אולי עשוי היה לסיים את השתתפות ההולנדים במסחר העבדים אילולא הצליחה למצוא חברת הודו המערבית שווקים חדשים עבור סחורתה האנושית".

[46] פוסטמה, 1990; קוראסאו ומסחר האסיאנטו; ההולנדים נכנסים למסחר האסיאנטו; עמוד 33; "בדומה לקודמיהם, גרילו ולומלין נאלצו להסתמך על אירופאים צפוניים בכדי לשנע את עבדיהם למערב. תחילה חתמו על חוזים עם חברת אפריקה המלכותית האנגלית ועם חברת הודו המערבית ההולנדית, בכדי להשיג את העבדים הנחוצים, אולם בחלוף הזמן החלו לפנות יותר ויותר לצד ההולנדי".

[47] פוסטמה, 1990; קולוניות המטעים ההולנדיות תחת המונופול של חברת הודו המערבית ההולנדית; ראשית המושבה בסורינאם; עמוד 179; "במהלך השנתיים שקדמו למתקפת קאריב ניסתה חברת הודו המערבית בפעם הראשונה לספק עבדים חדשים לקולוניה. אחת מספינות החברה הוקצתה לסורינאם ב-1677, וכעבור שנה שלושה סוחרי עבדים הוקצו גם הם למושבה".

[48] דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; משימתו של יוהאן ואן סייפהאוזה; "לא היה זה צירוף מקרים, אפוא, שהמסחר הגיע לשפל היסטורי ב-1701, עם אספקת זהב בשווי של כ-530 מארקים בלבד, השווים בערך לכ-178,080 גילדרים".

[49] דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; וילם דה לה פלמה וציד העבדים; "בזמן שהמסחר בזהב המשיך להתדרדר מבחינה כמותית, המסחר בעבדים רק גדל. צמיחה זו נבעה מפעילותם של בני האשנטי, אשר הביאה את חוף הזהב למצב של מלחמה. ב-1705 כתב דה לה פלמה כי המלחמה אפילו עוררה ציד עבדים".

[50] פוסטמה, 1990; נפח ייצוא העבדים ומקורם; מקור העבדים בשוק החופשי; עמוד 124; "כאמור, אלמינה הייתה באופן מובהק מייצאת העבדים הגדולה ביותר כמעט בכל תקופה שתועדה, וככל הנראה הייתה אחראית ליותר משליש מסך ייצוא העבדים הכולל".

[51] דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; וילם דה לה פלמה וציד העבדים; "דה לה פלמה חשש כי הצרפתים ינסו להשתלט על שוק העבדים בפידה, ושלח את יאקוב ואן דן ברוק לשם ב-1703 על מנת למצוא את הדרך הטובה ביותר להקים במקום תחנת מסחר. אף על פי שחברת הודו המערבית לא הצליחה להקים תחנה בלעדית, המסחר באזור המשיך לפעול באופן חלק".

[52] דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; וילם דה לה פלמה וציד העבדים; "מאוכזב מהמחסור בכוח אדם מוכשר ובעל יכולת בחוף הזהב, וכן מחוסר הסדר האזורי, הגיש דה לה פלמה את התפטרותו בספטמבר 1705"; "בטרם הוסדר העניין, דה לה פלמה מת בהתקף זעם אחרון".

[53] דלפלייר, 2004; היסטוריה; חברת הודו המערבית ההולנדית השנייה במערב אפריקה; המסחר בזהב ובעבדים; שיקום שוק הזהב תחת פיטר נויטס; "לאחר מדיניותו של דה לא פלמה, הפכה החייאת שוק הזהב לעדיפות הראשונה של הדירקטור-גנרל פיטר נויטס ושל חברת הודו המערבית ההולנדית".

[54] פוסטמה, 1990; נפח ייצוא העבדים ומקורם; מקור העבדים בשוק החופשי; עמוד 123; "הרוב המוחלט של ספינות העבדים בדוגמה הנראית לעיל היה בבעלות חברת המסחר מידלבורג, אשר הייתה ללא כל ספק הגדולה ביותר מבין חברות מסחר העבדים בשוק החופשי של הרפובליקה ההולנדית".

[55] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 6; "מעט לאחר הגעתו של חנרל דנדלס, ב-1816, שתלו שני בניו מטע קטן ליד סימבו, לו קראו השחר הכתום. לפי הצהרותיהם של אישים אשר עדיין חיים כיום, נהרס המטע כתוצאה מהזנחה".

[56] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 7; "מאוחר יותר ניסה החנרל לרכוש שלוש מאות עבדים מאימפריית האשנטי, ולהעניק להם את חירותם לאחר שיעבדו עבורו".

[57] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 7; "אף אחת מהתוכניות הללו לא הצליחה יותר מהאחרת, אולי בשל הקשיים הרבים אשר הופיעו עוד לפני שבכלל התחילו. בריחתם של העבדים הייתה מובטחת, ככל הנראה מפני שהיו עצלנים מדי מכדי לעבוד".

[58] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 7; "בתקופה מאוחרת יותר, ב-1845 וב-1847, פתחה הממשלה ההולנדית בניסיון להקים מכרה זהב. התוצאה הייתה הגרועה ביותר. בשנה הראשונה נשלחו הדירקטור, שלושה מהנדסים ותשעה עובדי כפיים, אולם רגישותם לאקלים האפריקאי הובילה במהרה למותם של שני מהנדסים וכל תשעת העובדים, בטרם התחילה העבודה, כך שהדירקטור והמהנדס ששרדו שבו לאירופה מבלי שעשו דבר".

[59] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמודים 7–8; "המשלחת השנייה מ-1847 לא זכתה לגורל מוצלח יותר. אחד עשרה עובדי כפיים מתו, מתוך השלושה עשר שנשלחו. בשל כך החליטה הממשלה ההולנדית, בייחוד לאור כמות האובדנות הגדולה וסכומי הכסף הרחבים שבוזבזו, להפסיק לאלתר את המשך הניסיונות להקמת מכרה הזהב".

[60] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 8; "לאחרונה, הציעה הממשלה להקים מטע כותנה בסביבת אלמינה. לצורך הדבר הובא לה רוצ'ה ויארה, הנחשב למומחה בתחום, מבאלי עד לחוף אפריקה; אולם נאמר שאותו אדון רימה את הממשלה, וכי מעולם לא עסק בשתילת כותנה בברזיל, אלא עבד בתור מורה של ילדים. בכל מקרה, השתלשלות האירועים נותרת לא ידועה. אבל לה רוצ'ה ויארה, אשר בארץ ביתו רגילים האנשים להעניק יחס עבדותי לכושים, לא התאים בשום צורה לעבודה עם כוח העמל של הכושים החופשיים באפריקה"; "בסופו של דבר לא הצליח להשיג עוד עובדים כלל".

[61] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 9; "ב-1848 נעשה ניסיון לגדל טבק בגני הממשלה באלמינה, אך האדמה במקום היא אולי הגרועה ביותר בכל החוף המערבי של אפריקה. בגלל הסיבה הזו בלבד, אף על פי שהיו סיבות רבות אחרות, הפרויקט נכשל".

[62] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 9; "ניסיון נוסף לגדל טבק התבצע בסימבו, במרחק הליכה של שעתיים מאלמינה. לדעת המומחים, הטבק שגודל במקום היה מאיכות מצוינת, וייתכן כי המוצר היה מוצא לעצמו שוק טוב, אלמלא נפסקה העבודה בשל עצלנותם וחוסר רצונם של המקומיים לעבוד".

[63] נחטחלס, 1863; חוף גינאה; עמוד 11; "ישנם רק שני מקרים ידועים של מפעלים מוצלחים. הראשון, מטע קפה שני מיסיונרים מבזל, באקרופונג, במרחק כמה ימים מהחוף. השני, מטע קפה נוסף אשר הוקם לאחרונה במיירה, בבעלותו של מר. לוטרודט, אדם צבעוני, אשר אדמותיו נתמכות בידי עבדים".

[64] "הולנד מחזירה את ראשו של מלך גאנה", תאגיד השידור הבריטי, 23 ביולי 2009; אורכב מהמקור ב-30 במאי 2012.

[65] "ביקור רשמי של נסיך אורנג' והנסיכה מקסימה בגאנה", אתר בית המלוכה, 14 באפריל 2002; אורכב מהמקור ב-22 במאי 2013.

[66] "ביקור המלוכה של זוג הנסיכים הסתיים באופן מוצלח", ארכיון אן-אר-סי, 18 באפריל 2002; אורכב מהמקור ב-24 באפריל 2013.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]